המקור בתורה

בפרשת בא (שמות יב, ח) נאמר שיש לאכול את קרבן הפסח עם מצה ומרור:

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

בנוסף, בהמשך הפרשייה נאמר:

בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת, עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.

מצוות מצה בזמן הזה

לפי רבא (פסחים קכ.) – הכתוב "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שם, יח) מלמד שמצוות מצה אינה תלויה בקרבן פסח, והיא נוהגת גם בזמן הזה:

אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב 'על מצות ומררים' – בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, מצה נמי הא כתיב 'על מצות ומררים'? מצה מיהדר הדר ביה קרא: 'בערב תאכלו מצת'.

לפי רב אחא בר יעקב (שם)– הפסוק "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שם, יח) מלמד שמצוות מצה נוהגת גם במי שאינו יכול לאכול קרבן פסח, אך בזמן הזה מצוות מצה היא מדרבנן בלבד:

ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה ואחד זה דרבנן. אלא הכתיב 'בערב תאכלו מצת'! ההיא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה, דסלקא דעתך אמינא כיון דפסח לא אכלי מצה ומרור נמי לא ניכול, קא משמע לן.

הגמרא (שם) פוסקת כדעת רבא.

גדר מצוות מצה

לדעת הרמב"ן (שמות יב, ח) – אף על פי שלשון הכתוב היא "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר... צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", מצוות מצה אינה חלק ממצוות אכילת הפסח, אלא מצווה בפני עצמה:

'ומצות' נמשך למעלה – 'ואכלו את הבשר ומצות'... כי המצווה בפסח כמו המצווה במצה, כל אחת צוואה בפני עצמה.

לפי הלכות פסוקות (הלכות פסח) – שני הפסוקים מלמדים על שני חיובים שונים:

"וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר... צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" – אכילת מצה כחלק ממצוות אכילת הפסח.

"בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" – אכילת מצה כמצווה בפני עצמה:

מחייבינן למיכל מצה לחודיה בברכה... והדר מצה ומרור בלא ברכה, מאי טעמא? דכתיב: 'תאכלו מצות', וכתיב: 'על מצות ומרורים יאכלוהו'.

נקודה לעיון: "לֶחֶם עֹנִי"

בפרשת ראה (דברים טז, ג) נאמר שהמצה היא "לֶחֶם עֹנִי", ואכילתה נועדה לזכר היציאה ממצרים בחיפזון:

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

הגמרא (פסחים לו.) לומדת מהגדרה זו שאין יוצאים ידי חובה במצה שנילושה במי פירות:

מה תלמוד לומר 'לחם עני' – פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש.

דין אדם שיש לו בליל פסח רק מצה שאינה "לֶחֶם עֹנִי"

לדעת המגן אברהם (תעא, ה) – אף בדיעבד אין יוצאים בה ידי חובה.

לדעת המהר"ל (גבורות ה' מח) – יש לאוכלה, כדי לקיים את מצוות "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת".

יסוד המחלוקת

לפי המגן אברהם – פרשת בא מלמדת על מצוות מצה, ופרשת ראה מפרשת את טעמה: אכילת "לֶחֶם עֹנִי" כזכר ליציאה ממצרים בחיפזון.

לפי המהר"ל – שני הפסוקים מלמדים על שני דינים שונים:

"בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" – אכילת מצה בליל הפסח כדי לקבוע שהמצה היא לחמו של האדם במשך ימי החג; מצווה זו מתקיימת בכל מצה.