מקור האיסור

בפרשת בא ובפרשת ראה מזהירה התורה שלא ייראה לאדם חמץ בפסח:

וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. (שמות יג, ז)

וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים. (דברים טז, ד)

היחס בין "בל יראה" ל"בל ימצא"

מלבד איסור "בל יראה", התורה (שמות יב, יט) מזהירה גם באיסור "בל ימצא":

שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם.

הגמרא (פסחים ה:) לומדת את החידוש שבכל אחד מן האיסורים:

"וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ" – מלמד שאין איסור בחמץ של גוי ושל הקדש הנמצא אצל ישראל:

לפי שנאמר 'לא יראה לך שאר' – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.

"לֹא יִמָּצֵא" – מלמד שהאיסור קיים אף בחמץ טמון שאינו נראה:

יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי? תלמוד לומר 'לא ימצא'.

האם מדובר בשני איסורים שונים?

הרמב"ם (לא תעשה ר-רא) מונה את "בל יראה" ואת "בל ימצא" כשני לאוין נפרדים:

והמצוה המאתים היא שהזהירנו שלא יראה חמץ בכל גבולנו כל השבעה ימים.

והמצוה הר"א היא שהזהירנו מהימצא חמץ ברשותנו ואפילו לא יהיה נראה או היה פיקדון.

הרא"ם (ביאורו לסמ"ג, לא תעשה עו) תמה על שיטת הרמב"ם, וסובר שיש למנותם כלאו אחד:

ויש לתמוה... דאין לוקין שתי מלקות ולא מונין שני לאוין אלא כשהן משני שמות... ואם כן גבי בל יראה ובל ימצא דעניין שניהם אחד הוא... אמאי לוקין על שניהם ומונה אותם גם כן לשני לאוין.

יסוד המחלוקת

לשיטת הרמב"ם – שני הפסוקים מלמדים על שני לאוין בעלי גדרים שונים:

איסור "בל יראה" חל על חמץ גלוי בלבד.

איסור "בל ימצא" חל גם על חמץ טמון.

לשיטת הרא"ם – שני הפסוקים עוסקים באיסור אחד, וגדריו נלמדים מצירוף שניהם.

נקודה לעיון: שיטת הרמב"ם בחמץ טמון

ההבחנה שהעלנו בשיטת הרמב"ם בין "בל יראה" ובין "בל ימצא" מבוססת על דבריו בספר המצוות. אולם מדבריו במשנה תורה(חמץ ומצה ד, ב) עולה לכאורה שגדרי שני האיסורים שווים:

הא למדת, שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו, אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו מופקד ביד גוים – הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא. וחמץ של הקדש או של גוי שהיה אצל ישראל, אפילו היה עמו בבית – הרי זה מותר' מפני שאינו שלו.

לפיכך, שיטת הרמב"ם עדיין צריכה תלמוד.

להרחבה: בפסוק (שמות יב, ז) נאמר:

"וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ".

הרמב"ם (לא תעשה ר; חמץ ומצה א, ב) מונה את איסור חמץ ואיסור שאור כלאו אחד, ואילו היראים (סימן שא-שב)והסמ"ק (מצוה לד-לה) מונים אותם כשני לאוין נפרדים.