מקור האיסור

בפרשת בא (שמות יב, יט) מזהירה התורה שלא יימצא חמץ בביתו של אדם בפסח:

שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ.

חמץ שאינו בעלים עליו

הגמרא (פסחים ה:) לומדת מן הפסוק שאסור לישראל להחזיק בחמץ של גוי שקיבל עליו אחריות:

לפי שנאמר 'לא יראה לך שאר' - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי? תלמוד לומר 'לא ימצא'... דקביל עליה אחריות.

לדעת תוספות (שם, ד"ה משום; בבא מציעא פב: ד"ה אימור) – החיוב נובע מן הבעלות על החמץ, ודי אף בבעלות קלושה, הנוצרת מכוח קבלת האחריות, כדי לעבור באיסור.

לדעת הרמב"ם (חמץ ומצה ד, ד) – החיוב נובע מרצונו של הישראל בקיום החמץ. לפיכך, החיוב קיים אף בחמץ שגוי הפקיד אצל ישראל בכפייה.

חמץ שאינו ברשותו

לפי רש"י (שמות יב, יט) – האיסור חל אף על חמץ שאינו מצוי ברשותו:

לא ימצא בבתיכם – מנין לגבולין? תלמוד לומר 'בכל גבולך'. מה תלמוד לומר 'בבתיכם'? מה ביתך ברשותך אף גבולך שברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קיבל עליו אחריות.

לדעתו, משמעות הביטוי "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" היא: לא ימצא בבעלותכם.

לפי הרמב"ן (שם) – האיסור חל דווקא על חמץ המצוי ברשותו:

ואינו מכוון אצלי, שאין במשמע 'ברשותך' להוציא חמץ של נכרי, שהרי ברשותו הוא... אבל המדרש הזה שדרשו 'מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך', אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי. וכן שנויה במכילתא.

לשיטתו, פירוש "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" הוא: לא ימצא ברשותכם.

חמץ שאינו ידוע

לפי תוספות (פסחים כא. ד"ה ואי) – אדם אינו עובר על חמץ שאינו ידוע לו:

ואין עובר משום 'בל יטמין', ד'בל יטמין' נפקא לן מ'לא ימצא' ואין זה מצוי כיון שאין ידוע היכן הוא.

לשיטתם, האיסור חל רק כאשר האדם מקיים חמץבאופן מודע.

לפי הר"ן (פסחים א. ד"ה אלא) – אדם עובר אף על חמץ שאינו ידוע לו. לפיכך נזקק הר"ן לבאר מדוע מן התורה אדם אינו חייב לבטל חמץ לאחר הבדיקה, כדי להינצל מן האיסור אם נותר חמץ ברשותו:

שמכיון שבדק יצא ידי חובתו, ואם שמא ימצא אחר כך גלוסקא יפיפיה יבערנה לאלתר. שמא תאמר למפרע עבר עליה – ליתא, שהרי סמכה תורה על החזקות.