מחלוקת התנאים

הגמרא (פסחים מג.) מביאה מחלוקת אמוראים בדין תערובת חמץ:

לפי רבי אליעזר – יש בה איסור לאו בלבד, ללא עונש כרת.

לפי חכמים – אין בה כלל איסור לאו:

על חמץ דגן גמור – ענוש כרת, על עירובו – בלאו, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור – ענוש כרת, על עירובו – בלא כלום.

הגמרא (מד.) מעמידה את המחלוקת בתערובת שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס:

לפי רבי אליעזר – התורה חידשה איסור מיוחד, אף שבשאר איסורי התורה אין בכך לאו.

לפי חכמים – דינו של חמץ כדין שאר איסורי תורה: הלאו קיים רק כאשר יש כזית איסור בכדי אכילת פרס.

יסוד המחלוקת

הגמרא (שם) מבארת כי שורש המחלוקת הוא בדרשת הפסוק: "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות יב, כ):

רבי אליעזר דורש את המילה "כל" לרבות תערובת חמץ:

ורבי אליעזר, עירובו בלאו מנא ליה? דכתיב: 'כל מחמצת לא תאכלו'.

חכמים אינם דורשים את הכתוב "כל":

ורבנן דלית להו עירוב – 'כל' לא דרשי.

מחלוקת הראשונים

לפי הרמב"ן (השגות לספר המצוות, לא תעשה קצח) – הלכה כחכמים, ולפיכך אין איסור מיוחד בתערובת חמץ:

וההלכה כדברי החכמים... והנה הוא פטור ואינו לוקה כלל מן התורה, שחכמים אין להם ריבוי לאו בתערובת חמץ כלל.

לפי הרמב"ם (לא תעשה קצח; חמץ ומצה א, ו) – יש איסור מיוחד בתערובת חמץ, אולם האיסור קיים רק כאשר יש בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס:

שהזהירנו מאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ ואף על פי שאינן לחם... וכבר התבאר בפסחים, שעם היותם אסורים ומוזהר מאכילתם – לא נתחייב באכילתם מלקות אלא אם היה בהן כזית חמץ בכדי אכילת פרס.

דברי הרמב"ם מעוררים תמיהה בקרב המפרשים:

כאמור, סוגיית הגמרא מעמידה את האיסור בשיטת רבי אליעזר ובתערובת שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס.

מדוע נדרש לאו מיוחד כדי לאסור תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס? ומדוע האוכל תערובת זו אינו חייב כרת, והרי אכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס?

נקודה לעיון: איסור "בל יראה" ו"בל ימצא" בתערובת חמץ

הראשונים נחלקו בדעת רבי אליעזר בעניין זה:

לדעת רש"י (פסחים מב. ד"ה ואלו) – יש בתערובת חמץ גם איסור "בל יראה" ו"בל ימצא".

לדעת תוספות (שם, ד"ה ואלו) – יש בה איסור אכילה בלבד, אך לא איסור "בל יראה" ו"בל ימצא".

שורש מחלוקתם נעוץ בהבנת יסוד האיסור:

לדעת רש"י – הדרשה מלמדת שתערובת חמץ נחשבת כחמץ, ולפיכך חלים עליה גם איסורי "בל יראה" ו"בל ימצא".