מקור האיסור

בפרשת בא מזהירה התורה שלא לאכול חמץ בפסח, וקובעת שהאוכל חמץ חייב כרת:

שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָההַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת. (שמות יב, יט-כ)

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה, וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ.(שמות יג, ג)

דין הנאה מחמץ

לדעת רוב התנאים (פסחים כח:) – חמץ אסור גם בהנאה:

ומשעה שאסור באכילה – אסור בהנאה.

לדעת רבי יוסי הגלילי (שם) – חמץ מותר בהנאה:

רבי יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה?

המשנה (פסחים ב, א-ב) נוקטת שחמץ אסור בהנאה, וכן נפסק להלכה.

נקודה לעיון: איסור חמץ – איסור גברא או איסור חפצא?

הגמרא (פסחים כח.) מביאה מחלוקת בדין חמץ שעבר עליו הפסח:

לפי רבי יהודה – אסור מן התורה.

לפי רבי שמעון – מותר מן התורה.

האחרונים (זכר יצחק א, ז; צפנת פענח חמץ ומצה א, ו; אבן האזל שם, ז) מבארים שמחלוקת זו נוגעת למהות איסור חמץ:

לדעת רבי יהודה – בפסח חל איסור על גוף החפץ (איסור חפצא), ולכן האיסור נמשך גם לאחר הפסח.