המקור בתורה

בפרשת בא (שמות יב, טו) נאמר:

אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם.

דברי חז"ל

לדעת אונקלוס – ההשבתה היא ביטול החמץ בלב בערב פסח לפני חצות:

ברם ביומא קדמאה תבטלון חמירא מבתיכון.

הגמרא (פסחים ד.) מביאה את דעת רבי עקיבא שההשבתה היא שריפת החמץ בערב פסח לאחר חצות:

רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', וכתיב 'כל מלאכה לא יעשה בהם' – ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה.

הגמרא מוסיפה שדבריו הם כשיטת רבי יהודה (משנה ב, א) ש"אין ביעור חמץ אלא בשריפה", ואילו לדעת חכמים – אפשר לבער בכל אופן.

מחלוקת הראשונים

הרמב"ם (חמץ ומצה ג, יא) פוסק כחכמים, ולכן מפרש את מצוות "תשביתו" כדרך אונקלוס – ביטול:

מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו... ומה היא השבתה זו האמורה בתורה – היא שיבטל החמץ בליבו, ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. (חמץ ומצה ב, א-ב)

תוספות (כז:) פוסקים כרבי יהודה, ולכן לשיטתם מצוות "תשביתו" היא שריפת החמץ לאחר זמן האיסור:

'תשביתו' הבערה היא, ולא ציווה הכתוב לשורפו אלא לאחר איסורו. (תוס' ד: ד"ה וכתיב)

נפקא מינה

אופן הביעור:

לתוספות – בשריפה.

לרמב"ם – בכל דרך.

זמן קיום המצווה:

לתוספות – לאחר זמן חלות איסור חמץ.

לרמב"ם – בערב פסח קודם חצות.

ביטול חמץ:

לתוספות (ד: ד"ה מדאורייתא) – אין בו קיום מצווה, אלא רק אופן להינצל מ"בל יראה ובל ימצא" באמצעות הפקר:

פירש בקונטרס: מדכתיב 'תשביתו' ולא כתיב 'תבערו' – אלמא השבתה בלב היא. וקשה לר"י, דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול... ואומר ר"י, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר.

לרמב"ם (שם)– ביטול הוא קיום מצוות "תשביתו" – הבעת אי-רצונו של האדם בחמצו.

מלקות על "בל יראה" ו"בל ימצא":

לתוספות (כט: ד"ה רב אשי) – הלאו ניתק לעשה ("תשביתו"), ולכן אין לוקים:

דלא יראה ניתק לעשה, ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף.

לרמב"ם (חמץ ומצה א, ג) – מצוות "תשביתו" חלה בערב הפסח בלבד, ולכן הלאו אינו ניתק לעשה ולוקים עליו.

נקודה לעיון: מצוות "תשביתו" – 'שב ואל תעשה' או 'קום ועשה'?

לדעת תוספות והרמב"ם – המצווה היא במעשה:

לתוספות – במעשה השריפה.

לרמב"ם – במעשה הביטול.

לעומת זאת, לפי הרמב"ן (פסחים ד:) – המצווה היא ב'שב ואל תעשה': שבערב פסח בחצות החמץ יהיה מושבת:

שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא.

להרחבה: הגמרא (פסחים ז.) אומרת: "הבודק צריך שיברך".

לדעת הרא"ש (א, י) – הברכה היא על תקנת חכמים לבדוק, שכן מצוות "תשביתו" חלה רק חמץ שנשאר לאחר זמן האיסור (כשיטת תוספות).

לדעת הר"ן (ג: ד"ה הבודק) – הברכה היא על מצוות "תשביתו", שכן המצווה מחייבת לדאוג שעם זמן האיסור לא יהיה חמץ ברשותו.