המקור בתורה
בפרשת ראה (דברים טז, ג) נאמר:
לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי.
מחלוקת התנאים
הגמרא (פסחים כח:) מביאה מחלוקת תנאים בפירוש הפסוק:
לדעת רבי יהודה – הפסוק מלמד על איסור אכילת חמץ בערב פסח אחרי חצות:
ומניין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה? שנאמר: 'לא תאכל עליו חמץ', דברי רבי יהודה.
לדעת רבי שמעון – הפסוק מלמד שחמץ אסור רק מליל ט"ו:
אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות'. אם כן מה תלמוד לומר 'לא תאכל עליו חמץ'? בשעה שישנו בקום אכול מצה – ישנו בבל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכול מצה – אינו בבל תאכל חמץ.
פסיקת ההלכה
הרמב"ם (לא תעשה קצט; חמץ ומצה א, ח) פוסק כרבי יהודה:
אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה... וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר: 'לא תאכל עליו חמץ', כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה: לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח. (חמץ ומצה א, ח)
הראב"ד (שם)והרמב"ן (שם) פוסקים כרבי שמעון:
והכלל, שההלכה מזה בחמץ קודם זמנו... שאין בו לאו, שאין הלכה כרבי יהודה שנותן לאו באכילתו. (רמב"ן)
האם מדובר באיסור עצמאי?
לפי הרמב"ם (שם) – זהו לאו העומד בפני עצמו, ואינו חלק מאיסור חמץ בפסח:
שהזהירנו מאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר מניסן, והוא אמרו 'לא תאכל עליו חמץ'. (ספר המצוות לא תעשה קצט)
מדברי תוספות (שם, ד"ה וחד) עולה שאין זה איסור נפרד, אלא הרחבה של איסור אכילת חמץ בפסח.
נקודה לעיון: אכילת חמץ בערב פסח אחר חצות לרבי שמעון
מסוגיית הגמרא (פסחים ד:) עולה שלכולי עלמא אסור להשהות חמץ בשעה זו.
לדעת בעל המאור (ג.) – לרבי שמעון קיימת חובת השבתה אך אין איסור אכילה, ולכן ניתן לקיים "תשביתו" גם על ידי אכילה:
ואי אכיל ליה מיכל משש שעות ולמעלה עד הערב – אינו עובר באכילתו, שאין לך השבתה גדולה מזו.
לדעת תוספות (כח: ד"ה רבי)הראב"ד (חמץ ומצה א, ח) והרמב"ן (מלחמות ג.) – גם לרבי שמעון יש איסור אכילה, אלא שאין לוקים עליו:
לפי תוספות – משום שבאכילה אין קיום של מצוות השבתה:
נראה דלרבי שמעון, נהי דאין עובר עליו בלאו דחמץ לפני זמנו, מודה הוא דאסור באכילה משש שעות... ונראה דנפקא ליה מ'תשביתו'... ומשמע תשביתו שלא כדרך הנאה דהיינו אכילה.
לפי הרמב"ן – מצוות השבתה מגלה שקיים איסור אכילה בזמן זה:
אין זה נכון, שאין לך בתורה דבר שצריך השבתה ומותר באכילה.