המקור בתורה
בפרשת אמור נאמר:
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. (ויקרא כג, כד)
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. (שם, לט)
דברי חז"ל
הגמרא (שבת כד:) מביאה את דברי רב אשי, שביום טוב מלבד איסור מלאכה קיימת גם מצוות שביתה, ולכן מצוות שריפת קדשים אינה דוחה עשה ולא תעשה:
רב אשי אמר: 'שבתון' – עשה, והוי ליה יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.
הרמב"ם(ספר המצוות עשה קנט-קסז; שביתת יום טוב א, א-ב) מביא את דברי רב אשי, ועל פיהם מונה את השביתה בששת הימים הטובים כשש מצוות נפרדות.
האם קיומה של המצווה מוסכם?
הגמרא (שם) מביאה הסברים אחרים מדוע אין שורפים קדשים ביום טוב.
לדעת תוספות ישנים (שבת כה. ד"ה ה"ל) – לשיטות אלו ביום טוב יש רק לאו בלא עשה:
הנך אמוראי דלעיל דסברי דיום טוב לא תעשה גרידא.
לדעת היראים (סימן שד) – לפי כל האמוראים יש ביום טוב גם עשה, אלא שלדעתם שריפת קדשים אינה בכלל איסור מלאכה ביום טוב:
אביי ורבא ותנא דחזקיה, אליביה דבית הלל דאית להו 'מתוך' קאמר, הלכך אף על גב דיום טוב עשה ולא תעשה הוה לן למשרי מטעם 'מתוך' לבית הלל, אלא משום דמעטינהו קרא בהדיא.
המקור למצוות השביתה בפסח ובשבועות
המונח "שַׁבָּתוֹן" נאמר בתורה רק לגבי ראש השנה (ויקרא כג, כד) ולגבי היום הראשון והשמיני של סוכות (שם, לט).
לפי הרמב"ם (ספר המצוות, שם) – מצוות השביתה בשאר הימים נלמדת מן הביטוי "מִקְרָא קֹדֶשׁ":
כל מה שנאמר בו 'מקרא קודש', בא בפירושו: קדשהו. ועניין קדשהו – שלא תעשה בו מלאכה אלא מה שמיוחד באכילה.
לפי הרמב"ן (ויקרא כג, כד; דרשה לראש השנה) – מצוות השביתה בשאר הימים נלמדת מן ההיקש למועדים האחרים:
והנה העושה מלאכה בו ביום טוב עובר בלאו ועשה והשובת בו מקיים עשה... ואף על פי שאין כתוב 'שבתון' בחג המצות ולא בחג השבועות, רצו חכמים לומר שהוקשו כל המועדים זה לזה, או מהיקישא דסמוכין או מדכתיב 'אלה מועדי ה''.
יסוד המחלוקת
לדעת הרמב"ם (שם)– פירוש "מִקְרָא קֹדֶשׁ" הוא להימנע ממלאכה:
כל מה שנאמר בו 'מקרא קודש', בא בפירושו: קדשהו. ועניין קדשהו – שלא תעשה בו מלאכה אלא מה שמיוחד באכילה.
לדעת הרמב"ן (ויקרא כג, ב) – "מִקְרָא קֹדֶשׁ" הוא ציווי בפני עצמו להתכנס ולקדש את היום בפרהסיה בתפילה ובהלל ובמשתה:
וטעם 'מקראי קדש' – שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה.