דברי התורה

בפרשת אחרי מות (ויקרא טז, לא) ובפרשת אמור (ויקרא כג, לב) נאמר:

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם.

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם.

ובהמשך (שם, כט) נאמר שמי שאינו מתענה חייב כרת:

כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ.

אף על פי כן, בתורה לא נאמר בפירוש שהאוכל ושותה ביום הכיפורים עובר על לאו.

דברי חז"ל

הגמרא(יומא פא.) דורשת בכמה דרכים את קיומו של הלאו:

נאמר עונש בעינוי, ונאמר עונש במלאכה. מה מלאכה לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף עינוי לא ענש אלא אם כן הזהיר...

דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן 'עינוי' ונאמר להלן 'עינוי'. מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר.

רב אחא בר יעקב אמר: יליף 'שבת שבתון' משבת בראשית, מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר.

הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה קצו; שביתת עשור א, ד) כותב שהכרת מלמד בהכרח על קיומו של הלאו:

לא באה בתורה אזהרה לפעל הזה, אבל זכר העונש וחייב כרת למי שאכל וידענו שהאכילה מוזהרת ממנו... שכל מה שחייבין עליו כרת הוא מצות לא תעשה חוץ מפסח ומילה, הנה כבר התאמת שהאכילה ביום הכפורים מצות לא תעשה. (ספר המצוות לא תעשה קצו)

מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה. (שביתת עשור א, ד)

גדר האיסור

המשנה (יומא ח, ב) קובעת שחיוב כרת הוא רק על אכילה כשיעור "כותבת הגסה" ובשתייה כשיעור "מלוא לוגמיו":

האוכל ככותבת הגסה... והשותה מלא לוגמיו – חייב.

הגמרא (יומא עט.) אומרת ששיעורים אלו הם השיעור שבו דעתו של האדם "מיושבת", וממילא העינוי בטל:

וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא דעתיה.

נקודה לעיון: מהות האיסור – מעשה האכילה או ביטול העינוי?

הגמרא (יבמות מ.) לומדת מפטור האוכל אכילה גסה ביום הכיפורים ש"אכילה גסה לאו שמה אכילה":

אכילה גסה מי שמה אכילה, והאמר ריש לקיש: האוכל אכילה גסה ביום הכיפורים פטור מ'לא תעונה'.

הריטב"א(שם, ד"ה והא) מבאר שההבדל בין יום הכיפורים לשאר איסורי אכילה הוא רק בשיעור, אך גדר האיסור עצמו זהה – איסור על מעשה אכילה:

ואם תאמר, והא ביום הכיפורים לא כתיבא אכילה אלא עינוי, ודלמא משום הכי פטור דאכתי איכא עינוי ואף על גב דעבד אכילה. יש לומר, דהא מוכחינן התם מקראי דעינוי דאכילה אקרי עינוי, והרי הוא כאילו אמר 'תענו את נפשותיכם מאכילה', אלא ששינה הכתוב במשמעו וכדי שלא יתחייב בכזית אלא בככותבת.

רבי אברהם מן ההר (שם, ד"ה פטור) סובר שאין להשוות איסור יום הכיפורים למאכלות אסורות:

במאכלות אסורות – האיסור על מעשה האכילה.

ביום הכיפורים – האיסור על ביטול העינוי:

אוכל איסורין אכילה גסה ודאי מחייב, דהאי דפטור ביום הכפורים משום דכתיב ביה 'לא תעונה', והרי הוא בקצת עינוי הואיל ומזיק את עצמו. אבל במאי שהזהירה תורה על אכילתם, ודאי בשום אכילה אמר רחמנא, וכבר אכלם ומחייב.

שאלה זו משליכה על דיונים רחבים: אכילה שלא כדרכה, אכילת דברים שאינם ראויים באופן המבטל את העינוי, וכן מצבים של "הנאת מעיים" ללא "הנאת גרון".

להרחבה: שיטת הרמב"ם – שהלאו נלמד מעצם עונש הכרת ולא מדרשה – מבוססת על הכללים שהוא קובע בתחילת ספר המצוות:

במניין הלאוין נמנים רק איסורים המפורשים בתורה ולא כאלה המבוססים על דרשה (שורש ב).

כל מקום שיש בו עונש כרת או מיתת בית דין – בהכרח שיש בו לאו, ולכן יש למנותו במניין המצוות (הקדמת מניין המצוות).