המקור בתורה

בפרשת אחרי מות (ויקרא טז, לא) ובפרשת אמור (ויקרא כג, לב) נאמר:

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם.

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם.

ובהמשך מוסיפה התורה (שם, כט) שמי שאינו מתענה חייב כרת:

כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ.

מהו העינוי?

חז"ל (ספרא אחרי מות, שם; גמרא יומא עד:) דורשים שהעינוי הוא הימנעות מאכילה ושתייה, ורק עליו יש כרת:

'תענו את נפשותיכם' – עינוי שיהא בבית נפשותיכם, ואיזו זו? זו אכילה ושתייה.

משום רבי ישמעאל אמרו: נאמר כאן 'תענו את נפשותיכם' ונאמר להלן 'ויענך וירעיבך' – מה עינוי האמור להלן רעבון, אף עינוי האמור כאן רעבון. (ספרא)

דין חמשת העינויים

המשנה (יומא ח, א) אומרת שיום הכיפורים אסור גם בשאר הנאות הגוף:

יום הכפורים אסור באכילה ובשתייה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה.

חז"ל (ספרא, שם) לומדים את האיסור מדרשה מן הפסוק:

ומניין שיום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה, וברחיצה, ובסיכה,, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה? תלמוד לומר 'שבתון' – שבות.

תוקף האיסור

לדעת רבנו תם (תוס' יומא עז. ד"ה דתנן) – האיסור מדרבנן, והדרשה אינה אלא אסמכתא:

ופירש רבנו תם, דכל עינויים דיום הכיפורים ליתנהו אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא, לבר מאכילה ושתייה.

לדעת הרמב"ם (לא תעשה קסד; שביתת עשור א, ה)והר"ן (יומא א. ד"ה יום הכפורים) – זו דרשה גמורה, והאיסור הוא "מפי השמועה":

וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר 'שבת שבתון' – שבת לענין אכילה ושבתון לעניינים אלו. (רמב"ם)

נקודה לעיון: מדוע קיימים היתרים ברחיצה ובנעילת הסנדל?

המשנה (שם) אומרת:

והמלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל.

לדעת רבנו תם – ההיתרים נובעים מכך שמדובר באיסור דרבנן.

לדעת הר"ן– אף שמדובר באיסור תורה, הוא נמסר לחכמים כדי שיוכלו להקל בשעת הצורך:

דכולהו מדאורייתא נינהו, אלא... קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים, והן הקלו בהן כפי מה שראו, והתירו כל שאינו נעשה לתענוג.

לדעת הרמב"ם נראה שהאיסור אינו בעצם המעשה אלא בתענוג שבו, ולכן כאשר אין כאן הנאה – אין איסור.

להרחבה: לדעת הרמב"ם והר"ן – הציווי "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" כולל רק הימנעות מאכילה ושתייה, ושאר האיסורים נלמדים מ"שַׁבָּתוֹן". לעומת זאת, היראים (סימן תכ) סובר שכל חמשת העינויים כלולים בציווי "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם", אלא שהתורה הטילה עונש כרת רק על אכילה ושתייה.