המקור בתורה

איסור המלאכה מופיע בשני מקומות: בפרשת אחרי מות (ויקרא טז, כט) ובפרשת אמור (ויקרא כג, כח):

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

גדר האיסור

המלאכות האסורות: ביום הכיפורים נאסרה עשיית "כל מלאכה" כדין שבת, ואין היתר של מלאכת אוכל נפש כמו ביום טוב.

העונש: העושה מלאכה ביום הכיפורים במזיד חייב כרת, ולא מיתת בית דין כמו בשבת:

אין בין שבת ליום הכפורים, אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת. (מגילה א, ה)

מהות האיסור

הנצי"ב (ויקרא כג, כט) מבאר שאיסור מלאכת אוכל נפש ביום הכיפורים נובע מהתענית:

'כי כל הנפש' וגו' – הוא טעם על איסור מלאכת אוכל נפש, משום שאסור לאכול. מבואר, הא אי היה מצוה לאכול ביום הכיפורים כמו בשאר מועדות, היו רשאין אף על גב שעונש מלאכה בכרת.

מדבריו עולה שאיסור המלאכה ביום הכיפורים דומה במהותו לאיסור מלאכה ביום טוב, אלא שחומרתו גדולה ולכן העונש הוא כרת.

הרמב"ם (מורה הנבוכים ג, מג) מסביר שאיסור המלאכה ואיסור האכילה נובעים ממקור אחד: ייחוד היום לעיסוק בתשובה בלבד:

לעניין צום כיפור יש טעם ברור: כדי להקנות את רעיון התשובה... ונעשה אותו יום לעד יום תשובה ועבודה גרידא. לכן שובתים בו מכל הנאה גופנית ומכל השתדלות בתועלת גופנית, כלומר עשיית המלאכות, ומגבילים את עצמנו לוידוייםש.

דמיון זה בין שני האיסורים עולה גם מדברי הרמב"ם בהלכות שביתת עשור, המשתמש בלשון דומה ביחס לשניהם:

מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי. (שביתת עשור, א, א)

מצות עשה אחרת יש ביום הכיפורים, היא לשבות בו מאכילה שתייה. (שם, ד)

הקשר בין שני האיסורים מסביר מדוע העונש על שניהם הוא כרת.

להרחבה: הגמרא (מכות כא:) קובעת ש"חילוק מלאכות" [=יש חיוב חטאת על כל אחד מל"ט אבות מלאכה, למרות שכל המלאכות כלולות באיסור אחד] נאמר בשבת, ואילו ביום טוב אין "חילוק מלאכה" [=העושה מלאכות שונות בבת אחת לוקה רק פעם אחת]:

אמר רבא: יש חילוק מלאכות בשבת, ואין חילוק מלאכות ביום טוב.