מקור הדין
הגמרא (עירובין כא:) אומרת ששלמה המלך תיקן עירובין:
אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה: 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'.
האם נמנית במניין המצוות?
הרמב"ם (שורש א) אינו מונה מצוות דרבנן, ולכן אינו מונה את תקנת העירוב.
בה"ג מונה מצוות דרבנן, והרמב"ם (שם) תמה מדוע אינו מונה גם את מצוות עירוב:
ואם יימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות... מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם, וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגלה היה להם למנות נטילת ידים ומצוות ערוב.
הרמב"ן (שם) מבאר שבה"ג מונה רק מצוות דרבנן עצמאיות, ואילו תקנת עירובין היא הרחבה של מלאכת הוצאה:
ואני תמיה על הרב בפליאה הזאת שהתפלא. כי הטעם לבעל ההלכות בעירוב ברור הוא, לפי שאין בכל ענייני הערוב מצווה חדשה מדבריהם שתמנה, אלא אם אמרו במצות העירוב לאו... הרי העובר עליו עבר על לא תעשה מלאכה מדבריהם. ואם אמרו בעירוב שבות מהוצאה זו – הרי הוא בכלל שביתה.
הסמ"ק (מצוה רפב) מונה את מצוות עירוב חצרות, לפי דרכו למנות גם מצוות דרבנן:
שלמה תיקן לערב בחצרות כדי לעשות אזנים לתורה, כדי שלא יבואו לידי איסור טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים.
תוכן התקנה
לדעת רש"י (עירובין כא: ד"ה שלמה) – נוסף על איסור התורה להוציא מרשות הרבים לרשות היחיד, שלמה גזר שלא להוציא גם מרשות היחיד אחת לרעותה ללא עירוב:
שלמה תיקן עירובי חצירות וגזר שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד חבירו, לעשות סייג והרחבה לאיסור תורה, שלא יבוא להתיר מרשות הרבים לרשות היחיד.
לדעת הרמב"ם (הל' עירובין א, א-ה) – שלמה הגדיר שחצר המשמשת כמה דיירים דינה כרשות הרבים, ואסור להוציא מהבית אליה ללא עירוב:
מדברי סופרים אסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד שיש בה חלוקה בדיורין, עד שיערבו כל השכנים כולן מערב שבת... שנחשוב אותו המקום שיד כולן שווה בו כאילו הוא רשות לרבים, ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו שהוא בלבד רשות היחיד.
נפקא מינה
טלטול בחצר שאינה מעורבת:
לדעת רש"י (שבת קל: ד"ה מותר) – מותר לטלטל בתוכה ללא הגבלה. האיסור הוא רק בטלטול מרשות לרשות.
לדעת הרמב"ם (שם, ה"ב) – אסור, כדין רשות הרבים.
הוצאה מבית לבית בחצר שאינה מעורבת:
לדעת רש"י – אסור.
לדעת הרמב"ם – מסתבר שמותר. האיסור קיים רק בחצר השייכת לדיירים שונים ודומה לרשות הרבים.