פירוש הפסוק
בפרשת בשלח נאמר שביום השבת לא ירד מן, ומה שבני ישראל ליקטו ביום השישי הספיק גם לצורך השבת.
דברי חז"ל
הגמרא (שבת קיז:) לומדת מן הכתוב שיש להשכים להכנת צרכי שבת:
אמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר: 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו' – לאלתר.
האם זו מצווה מן התורה?
הראשונים לא מנו מצווה זו, ומכך שלשיטתם הדרשה היא אסמכתא בעלמא.
המגן אברהם (רנא, ו) כותב בשם ספר סדר היום שזו מצווה מן התורה:
ואם לא ימצא לקנות אחר התפלה – אזי יקנה ואחר כך יתפלל, שזו מצווה עוברת וגם היא דאורייתא.
הביאור הלכה (סימן רנ) מביא מקור לשיטה זו מדברי רש"י (ביצה ב: ד"ה והכינו):
ואחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום ובחול.
נקודה לעיון: דין 'הכנה דרבה'
הגמרא (ביצה ב:) מביאה את דברי רבה, שאיסור ביצה שנולדה ביום טוב נלמד מפסוק זה:
וביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן, ומשום הכנה... דאמר רבה: מאי דכתיב 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו' – חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב; ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב.
לדעת רבה, ביצה שנולדה ביום טוב שאחר שבת אסורה באכילה מפני שהביצה נגמרה בשבת, ונמצא שהשבת הכינה ליום טוב.
לפי רש"י (שם) – הדין נובע מהיום טוב הבא לאחר השבת. הפסוק מלמד שסעודות שבת ויום טוב צריכות להיות מוכנות מיום חול:
'והכינו' – והזמינו... וכתיב 'ביום השישי', וסתם שישי חול הוא, ואחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום ובחול.
לפי זה, הפסוק מלמד דין עצמאי.
לפי בעל המאור (ביצה א.)ורוב הראשונים – הדין הוא מחמת השבת שקדמה ליום טוב, והפסוק מלמד שאסור ביום קדוש להכין ליום קדוש אחר:
אין כאן חשש מוקצה, וגזירת הכתוב היא בהכנה הבאה מיום קודש לחברו.
המנחת חינוך (רצח, ט)ורבי עקיבא איגר (פסחים מח.) מגדירים הכנה כמלאכה, ואילו החתם סופר (אורח חיים קמט) רואה בה איסור נפרד. לשיטתו צריך עיון מדוע האיסור לא נמנה במניין המצוות.
להרחבה: הגמרא (פסחים מז:) מעלה אפשרות שהפסוק מלמד שמוקצה אסור מן התורה. רוב הראשונים מבינים שאפשרות זו נדחתה, אך לפי רש"י (ביצה ב: ד"ה לטעמיה) – גם להלכה אכילת מוקצה אסורה מן התורה.