מקור הדין

בפרשת אחרי מות (ויקרא כג, לב) נאמר:

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

הגמרא (ראש השנה ט.) לומדת מן הפסוק שיש להוסיף מחול על הקודש בשבתות, ימים טובים וביום הכיפורים:

'ועניתם את נפשתיכם בתשעה'... מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מחול על קודש... שבתות מניין? תלמוד לומר 'תשבתו'. ימים טובים מניין? תלמוד לומר 'שבתכם'... כל מקום שיש בו שבות – מוסיפין מחול על קודש.

פסיקת ההלכה

הרמב"ם מזכיר את דין 'תוספת' רק לגבי עינוי ביום הכיפורים (שביתת עשור א, ו).

הבית יוסף (אורח חיים רסא) לומד מדבריו שלהלכה אין תוספת בשבתות ובימים טובים:

ומשמע לי... דמדרבנן נמי לית ליה תוספת, דאם לא כן לא היה לו להשמיטו.

הרי"ף (יומא ב:) מעתיק את הדרשה כצורתה, ומשמע שלשיטתו תוספת שבת היא דאורייתא:

דעת שאר המפרשים שתוספת יש מן התורה אפילו בשבתות וימים טובים, וכן נראה מן ההלכות.(מגיד משנה שביתת עשור א, ו)

האם זו מצווה בפני עצמה?

הרשב"ץ (זוהר הרקיע יט) רואה בתוספת שבת מצווה עצמאית:

הנה יש בשבת מצוות עשה... שמוסיפין מחול על הקודש... ואין זה אסמכתא. שמא תאמר שהתוספת והעיקר הכל הוא נמנה אחד – אי אפשר לומר כן, שהרי זמנו של זה אינו זמנו של זה, ובתוספת אין בו אלא עשה, ובעיקר היום יש עשה ולאו.

הרי"פ פערלא (עשה לד) חולק. לשיטתו, תוספת שבת אינה מצווה בפני עצמה, אלא חלק ממצוות השביתה:

דקרא ד'תשבתו שבתכם'... משמע דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא... דמלבד שביתה דעיקר היום צריך להוסיף עוד מעט מחול על הקודש.

נקודה לעיון: גדר דין 'תוספת שבת'

לדעת תוספות בכתובות (שם) – בזמן התוספת יש לשבות ממלאכה, אך מצוות שמחת יום טוב אינה קיימת בזמן זה.

לדעת תוספות בפסחים (צט: ד"ה עד) – בזמן התוספת אפשר לאכול סעודת שבת ויום טוב, ורק לגבי מצה יש דין מיוחד שיש לאכול את המצה בלילה:

ואומר הר"י מקורבי"ל, דגבי מצה דווקא בעינן עד שתחשך... משום דכתיב: 'ואכלו את הבשר בלילה הזה'... אבל סעודת שבת וימים טובים מצי אכיל להו מבעוד יום.

המחלוקת נובעת מהבדל בהבנת יסוד הדין:

לשיטת תוספות בכתובות – התוספת יוצרת חובת שביתה ממלאכה, אך אין היא חלק מהיום הקדוש.

לדעת תוספות בפסחים – התוספת מרחיבה את קדושת היום, ומשום כך חלות בזמן זה גם שאר מצוותיו.