המקור בתורה

בפרשת קדושים (ויקרא יט, ל) נאמר:

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'.

דברי חז"ל

הגמרא (יבמות ו.) לומדת מהפסוק על היקש בין שבת לבין המקדש:

יכול יתיירא אדם ממקדש? תלמוד לומר: 'את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו'. נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת – לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת; אף מורא האמורה במקדש – לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש.

מחלוקת הראשונים

לפי רש"י (יבמות ו: ד"ה לא משבת) – מצוות המורא נאמרה רק ביחס למקדש, אך ההיקש מלמד שכשם שאין מצוות מורא משבת, כך אין לירא מהמקדש עצמו אלא "ממי שהזהיר על המקדש":

לא משבת אתה מתיירא - דלא כתיב ביה מורא.

לפי היראים (סימן תי) – ההיקש מלמד שמצוות המורא מתייחסת גם לשבת, והיא מלמדת שיש להיות ביראה ובחרדה מפני "מי שהזהיר על השבת" ומפני "מי שהזהיר על המקדש":

כשם שצוה הקדוש ברוך הוא לתת מורא וכיבוד למקדש, כך ציווה לתת לשבת, שהרי הוקשו זה לזה... ומהו מורא שבת – שיחשוב אדם בליבו לכבד את השבת ולשמור ולהיות חרד על הדבר. ולא מן השבת אתה ירא, אלא ממי שהזהיר על השבת.

לאור הבנתו בסוגיה, היראים מונה את מורא שבת כמצוות עשה. אמנם רוב הראשונים הולכים בעקבות פירוש רש"י, ולדעתם אין מצווה מיוחדת של מורא שבת.