המקור בתורה

בפרשת יתרו (שמות כ, ט-י) נאמר:

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

האם נמנית כמצווה עצמאית?

רס"ג (עשה לה) מונה מצווה זו:

שמור השבת – אתה, ובניך, ועבדיך, ובהמתך ישבותו בו.

שאר הראשונים אינם מונים אותה.

מדוע רוב הראשונים אינם מונים את שביתת בנו?

לפי ספר החינוך (מצוה לב) – מצווה זו היא חלק מאיסור עשיית מלאכה:

שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו, ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו.

הרמב"ם אינו מזכיר בהלכות שבת חובה מיוחדת של שביתת הבן.

ר' צדוק הכהן מלובלין (שביתת השבת ו) מסביר כי לפי שיטתו, הפסוק אינו מטיל חיוב ייחודי על האב לדאוג לשביתת הבן, אלא מלמד שהחיוב מוטל על כל שכבות העם: אבות, בנים ובנות.

נקודה לעיון: מצוות שביתת בנו והאיסור להאכיל קטן איסור בידיים

הראשונים נחלקו בגדר האיסור:

לפי הרמב"ן (שמות, שם)– האיסור הוא שהבן יעשה מלאכה לדעת ולרצון האב:

הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתנו וברצוננו.

לפי הריא"ז (שבת כד, א) – האיסור הוא דווקא כאשר המלאכה נעשית בציווי מפורש של האב:

ואף על פי שהקטן עושה על דעת אביו... הואיל ואין אביו מצוהו – אין איסורו אלא מדברי סופרים.

האחיעזר (ג, פא) מקשה על שיטת הריא"ז: מדוע היה צורך שהתורה תחדש את מצוות שביתת בנו, הרי קיים כבר איסור כללי על הכשלת קטן באיסור.

ר' חיים מבריסק (באחיעזר, שם) מיישב: גם ללא חידוש התורה היה איסור לצוות קטן לעשות מלאכה בשבת, אולם התורה חידשה שמעשה זה נחשב חילול שבת, ואם נעשה בפרהסיא – דינו כמחלל שבת בפרהסיא, "משומד לכל התורה כולה".

להרחבה: ספר החינוך (שם) משווה בין שביתת בנו לשביתת בהמתו. לעומתו, החתם סופר (אורח חיים פג) מחלק ביניהן: שביתת בנו היא חלק ממצוות השביתה המוטלת על האדם עצמו, ואילו שביתת בהמה היא מצווה עצמאית – לדאוג למנוחת הבהמה בשבת.