מקור האיסור

בפרשת ואתחנן (דברים ה, יד) נאמר:

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.

האם נמנית כמצווה עצמאית?

היראים (סימן רכו) מונה אותה כמצווה בפני עצמה:

להשבית עבדך ואמתך כמוך. ציווה הקדוש ברוך הוא בפרשת ואתחנן: 'למען ינוח עבדך ואמתך', ותניא במכילתא... 'עבדך ואמתך' – אלו בני ברית, פירוש: עבדים כנעניים שנימולו וגופו קנוי לישראל.

לפי הרמב"ם – אין זו מצווה נפרדת, אלא חלק ממצוות השביתה: שמלאכתו של האדם לא תיעשה בשבת, לא על ידי עצמו ולא על ידי עבדו ואמתו.

גדר המצווה

לפי היראים (שם)– מדובר במצוות עשה:

להשבית עבדך ואמתך כמוך.

לפי הרמב"ן (שמות כ, ח)וספר החינוך (מצוה לב)– מדובר בלאו:

שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו, ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו. (ספר החינוך)

נקודה לעיון: על איזה עבד מדובר?

בפרשת משפטים (שמות כג, יב) מופיע ציווי נוסף:

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.

הגמרא (יבמות מח:) מבארת כי שתי הפרשיות עוסקות בשני סוגי עבדים:

בפרשת ואתחנן – עבדים כנענים שטבלו ומלו לשם עבדות.

בפרשת משפטים – עבדים כנענים שנשארו ערלים:

כשהוא אומר: 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך' - הרי עבד מהול אמור, הא מה אני מקיים 'וינפש בן אמתך'? בעבד ערל.

עם זאת, בראשונים נמצאו דעות אחרות:

הרמב"ם (שבת כ, יד) מביא את הציווי שבפרשת משפטים כמקור לשביתת עבד שטבל ומל.

הראב"ד (שם) כותב שהציווי שבפרשת ואתחנן עוסק בעבד ואמה שלא מלו ולא טבלו.