המקור בתורה

בנוסף לאיסור המלאכה שנזכר בעשרת הדיברות (שמות כ, י; דברים ה, יד), בפרשת משפטים מוסיפה התורה את מצוות השביתה:

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת.

מחלוקת הראשונים

לפי תוספות (שבת קיד: ד"ה אלא) – המצווה היא לשבות ממלאכה.

לפי הרמב"ן (ויקרא כג, כד; דרשה לראש השנה) – המצווה כוללת גם מנוחה מדברים שאינם מנוחה כלל:

שנצטווינו מן התורה להיות לנו מנוחה... אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום.

לשיטתו, פרטי איסורי "שבות" הם מדרבנן, אך עצם החובה שהשבת תהיה יום מנוחה – מן התורה.

נקודה לעיון: שיטת הרמב"ם

בראש הלכות שבת (א, א) כותב הרמב"ם:

שביתה בשביעי ממלאכה מצוות עשה... וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר: 'לא תעשה כל מלאכה'.

לכאורה, הדברים מורים שהמצווה היא על שביתה ממלאכה בלבד (כדעת התוספות).

אך במקום אחר (שבת כא, א) כותב הרמב"ם:

נאמר בתורה 'תשבות' – אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן.

משמע שהמצווה כוללת שביתה מדברים שאינם מלאכה (כדעת הרמב"ן).

ה"יד פשוטה" מיישב: הציווי הוא על שביתה ממלאכה, אך ממנו נלמד עיקרון יסודי – יום השבת אמור להיות יום מנוחה. מכוח עיקרון זה קבעו חכמים:

איסורים על פעולות הדומות למלאכה (שבת כא, א).

גזירות שמא יבואו לידי מלאכה (שם).

איסורים על פעולות הפוגעות במנוחת השבת ובקדושתה (פרק כד).