הרמב"ם כולל בספר אהבה שישה קבצי הלכות:

הלכות קריאת שמע

הלכות תפילה וברכת כהנים

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

הלכות ציצית

הלכות ברכות

הלכות מילה

לדעת הרמב"ם, כל המצוות הללו נועדו להטמיע את אהבת ה' בליבו ובחייו של האדם, ולזכור את בוראו בכל עת:

ספר שני, אכלול בו המצוות שהן תדירות שנצטווינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד... וקראתישם ספר זה – ספר אהבה. (הקדמה למשנה תורה)

שהם כולם מעשים המחזקים ההשקפות באהבת ה' ובמה שצריך להיות בדעה עליו ולייחס לו. (מורה נבוכים ג, לה)

בשל כך, מציב הרמב"ם בראש ספר אהבה את הפסוק "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי".

שיטתו המחשבתית של הרמב"ם

המרכזיות של אהבת ה' בדברי הרמב"ם, וההבנה שמצוות רבות באות נועדו להחדיר אותה בחיי האדם, נובעת מתפיסתו המחשבתית:

תכליתו של האדם היא השגת הידיעה האלוהית בשכלו:

שתכליתו פעולה אחת בלבד... והיא השגת המושכלות וידיעת האמתות על בוריים... וגדול שבמושכלות השגת אחדות הבורא יתעלה וישתבח, וכל הקשור בכך מן המדעיים האלוהיים. (הקדמה לפירוש המשנה)

ציור מושכלות המביאות להשקפות אמתיות בעניינים האלוהיים, וזו היא התכלית הסופית, והיא המשלימה את האדם שלמות אמתית... ובה האדם אדם. (מורה נבוכים ג, נד)

באמצעות ההכרה השכלית מגיע האדם לאהבת ה' ולדבקות בו:

וכאשר תשיג את ה' ופעולותיו כפי שמחייב השכל, אחר כך תעסוק בהתייחדות אליו... כי המטרה אחר ההשגה – ההתייחדות אליו והפעלת המחשבה השכלית בחשקתו תמיד. (מורה נבוכים ג, נא)

המצוות נועדו להכין את האדם לתכלית זו – פרישה מהבלי העולם וריכוז התודעה בבורא:

ודע כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו.(שם)

תחילת המשנה תורה בנוי על פי תפיסה זו:

ספר המדע – פותח בידיעת ה' המביאה לאהבתו (יסודי התורה א-ד), ומסתיים בתיאור ה"אהבה הראויה" ועבודת ה' מאהבה (תשובה י) – ש"היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה" (שם, ב).

ספר אהבה – ממשיך ומתאר את המצוות שבאמצעותן האדם מחדיר את אהבת ה' לחייו, ועל ידן הוא זוכה לעבוד את ה' מאהבה.

מרכזיותה של התפילה

הרמב"ם מגדיר כי מטרת התפילה היא לקבוע זמן שבו האדם מפנה מדעתו את ענייני העולם ומרכז את מחשבתו בבוראו:

ואחר האהבה אותה העבודה אשר כבר העירו ז"ל גם עליה ואמרו 'זו עבודה שבלב', והיא לדעתי הפעלת המחשבה במושכל הראשון, וההתייחדות לכך כפי היכולת.(שם)

לפי תפיסתו (מורה נבוכים ג, לב), התפילה חשובה מן הקרבנות: עיקר עבודת ה' מתקיים בתפילה, ולכן היא חובה תמידית שנוהגת בכל מקום. הקרבנות, לעומת זאת, נועדו להרחיק את העם מעבודה זרה, ולכן צומצמו – רק במקדש, על ידי הכהנים ובזמנים מסוימים.

מטעם זה סבור הרמב"ם (עשה ה; תפילה א, א), כי עצם מצוות התפילה היא מן התורה, ורק זמני התפילות ומספרן הוא מדרבנן.

להרחבה: בהקדמתו למשנה תורה כותב הרמב"ם שמצוות מילה נכללת בספר אהבה, משום שטעמה הוא זכירת ה' תמיד:

ספר שני: אכלול בו המצוות שהן תדירות שנצטווינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד כגון קרית שמע ותפילה ותפילין וברכות. ומילה בכללן לפי שהיא אות בבשרינו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית וכיוצא בהן.

לעומת זאת, בספר המצוות נכללת מצוות מילה בקבוצת המצוות העוסקות בחיי האישות (עשין ריב-רכג), ולא בקבוצת המצוות שמטרתן אהבת ה' (עשין י-יט).