המקור בתורה

בפרשת לך לך (בראשית יז, יב-יג) נצטווה אברהם למול גם את עבדיו – יליד בית ומקנת כסף (=עבד שנולד משפחה שקנויה לו ועבד שקנה אותו):

וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם, יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ, וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם.

האם אלו מצוות נפרדות?

לדעת הסמ"ק – מילת עבדים נמנית כשתי מצוות עצמאיות:

למול יליד בית. (מצוה קנח)

למול מקנת כסף. (מצוה קנט)

לדעת הרמב"ם – אין כאן מצוות נפרדות, אלא חלק ממצווה כללית אחת – מצוות מילה:

מצוות עשה אחת, והיא: למול את הזכרים ביום השמיני. (פתיחה להלכות מילה)

טעם המחלוקת

לדעת הסמ"ק – מאחר שמילת עבדים נזכרת בפסוק נפרד, יש למנותה כמצווה בפני עצמה.

הרי"פ פערלא (עשין לא-לב) מסביר את שיטת הרמב"ם: הציווי על מילת עבדים נאמר עוד לפני מתן תורה, ואילו לאחר מתן תורה נצטווינו בכלל אחד – "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג). לפיכך, הכל נכלל במצווה כללית אחת של מילה.

נקודה לעיון: מילת בן ומילת עבד

המלבי"ם (בראשית, שם) מדייק מן הפסוקים שיש הבדל מהותי בין מילת הבן למילת העבד:

שמילת הבנים הוא מצד שהם נכנסים בברית, ומילת העבדים הוא רק מצד הקניין שהם שלך.

הבדל זה משתקף גם בנוסח הברכות (גמרא שבת קלז:):

במילת בן ישראל מברכים: "אשר קדשנו במצותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" ו"אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש".