המקור בתורה

בפרשת לך לך (בראשית יז, י-יד) מצווה ה' את אברהם אבינו ואת זרעו למול את הזכרים:

זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר... וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם, יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא... וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ, אֶת בְּרִיתִי הֵפַר.

הציווי מופיע גם בפרשת תזריע (ויקרא יב, ג):

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

גדר המצווה

לדעת תוספות (קידושין כט. ד"ה אותו) – המצווה היא למול מהיום השמיני והלאה:

כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק, לאו זמן גרמא הוא.

לדעת הרוקח (הלכות סוכות רכ) – עיקר המצווה הוא למול דווקא ביום השמיני, ואם לא מל – שאר הימים נחשבים כתשלומין ליום השמיני:

מילה שזמנה קבוע... לא הוי מצוה שזמן גרמא, שהרי אם לא נימול בזמנו – כל הימים שיבואו תשלומי דיום שמיני נינהו.

לדעת הרמב"ם (פירוש המשנה שבת יט, ו) – מצוות מילה כוללת שני חיובים:

מצווה מיוחדת למול דווקא ביום השמיני, ולמצווה זו אין תשלומין.

מצוות כללית למול את הזכרים מהיום השמיני והלאה:

שאם עבר אדם ולא מל את בנו... ביום השמיני – הרי זה עבר על מצוות עשה גדולה... ולעולם אין לו תשלומין למצווה זו..., אלא שעם כל זה לא נפטר מן המצווה, אלא עדין הוא מצווה ומחויב למולו תמיד.

יסוד המחלוקת

לדעת תוספות – היום השמיני הוא זמן חלות החיוב.

לדעת הרוקח – היום השמיני הוא מועד קיום המצווה.

לדעת הרמב"ם – שני הפסוקים מלמדים על שני חיובים נפרדים:

בפרשת לך לך – חובה למול מהיום השמיני והלאה.

בפרשת תזריע – חובה למול דווקא ביום השמיני.

נקודה לעיון: מילה בזמנה דוחה שבת

חז"ל (ספרא, שם; גמרא שבת קלב.) לומדת מהפסוק בפרשת תזריע שמילה בזמנה דוחה שבת:

'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' – ואפילו בשבת.

טעם הדין תלוי בשיטות הראשונים:

לדעת תוספות – מדובר בחידוש מיוחד: אף שהמצווה ניתנת לקיום גם לאחר היום השמיני, חידשה התורה שמילה בזמנה דוחה שבת.

לדעת הרוקח – כיוון שהמצווה היא דווקא ביום השמיני, קיומה דוחה שבת.

לדעת הרמב"ם – אמנם קיימת מצווה כללית למול מהיום השמיני והלאה, אך דחיית שבת נאמרה רק לצורך קיום המצווה המיוחדת של היום השמיני. לכן, יליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה – אף על פי שמילתו בים השמיני, אינה דוחה שבת (מילה א, י), מפני שאין בו את המצווה המיוחדת של יום זה.

להרחבה: לדעת כמה אחרונים (יד המלך מילה א, ב; מחצית השקל תמד, יא; צפנת פענח מילה א, א) – מצוות האב למול את בנו קיימת רק ביום השמיני. לאחר מכן יש חיוב כללי על כל ישראל שלא להניח ערל ביניהם. כך נראה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (שבת, שם), אולם מדבריו בהלכות מילה (א, א) נראה שמצוות האב קיימת גם לאחר היום השמיני.