המקור בתורה

בפרשת עקב (ח, ז-י) נאמר:

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

הגמרא (ברכות מח:) לומדת מפסוק זה את מצוות ברכת המזון:

תנו רבנן, מניין לברכת המזון מן התורה? שנאמר: 'ואכלת ושבעת וברכת' – זו ברכת הזן... 'על הארץ' – זו ברכת הארץ, 'הטובה' – זו בונה ירושלים.

מחלוקת הראשונים

לדעת תוספות (ברכות טז. ד"ה חותם)והרא"ש (ברכות ז, כב) – מן התורה חובה לברך שלוש ברכות (ולהזכיר בה "ברית ותורה" (תוספות כ: ד"ה נשים)), ורק הנוסח המדויק הוא מדרבנן:

דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים... ולא בעי למימר שלא בירכו אותה ברכה עד דוד ושלמה, דהא לקמן דרשינן כולהו מקרא, אלא דוד ושלמה תיקנו המטבע.(רא"ש)

לדעת הרא"ה (ברכות מח: ד"ה הטוב) – מן התורה חובה להזכיר את שלושת העניינים: המזון, הארץ וירושלים; וחכמים חילקו אותם לשלוש ברכות נפרדות:

ברכת המזון יש לה קצת נוסח מן התורה, שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו... ולהזכיר הארץ וירושלים... ובודאי אי אמרינהו באנפי אחרינא נפיק.

לדעת הרמב"ם (ספר המצוות עשה יט; ברכות א, א) – מן התורה אין נוסח קבוע, אלא כל אחד מברך לפי הבנתו:

שציוונו לברכו יתעלה אחר כל אכילה, והוא אמרו: 'ואכלת ושבעת וברכת את ה''.

לדעתו, מספר הברכות ותכניהן מדרבנן, ודברי הגמרא הם אסמכתא בלבד.

יסוד המחלוקת

לדעת תוספות, הרא"ש והרא"ה – עיקר המצווה הוא להודות "עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", ולכן יש חובה מן התורה להזכיר את הארץ ואת ירושלים.

לדעת הרמב"ם – עיקר המצווה היא עצם ההודאה על ההנאה מהאכילה, בלי חיוב להזכיר נושא מסוים.

ברכת המזון וברכות הנהנין

לדעת תוספות וסיעתם – אין קשר מהותי בין מצוות ברכת המזון לבין תקנת חכמים של ברכות הנהנין: ברכת המזון היא הודאה על הארץ, ואילו ברכות הנהנין נתקנו על ההנאה הפרטית של האדם.

לדעת הרמב"ם – ברכות הנהנין הן המשך ופיתוח של מצוות התורה לברך אחר המזון, כדי שהאדם יזכור את ה' ויברכהו בכל הנאה שיש לו.

נקודה לעיון: על מה חלה חובת ברכת המזון – על האכילה או על השביעה?

מחלוקת הראשונים בשיעור המחייב:

לדעת הראב"ד(ברכות ה, טז)והרמב"ן(מלחמות ברכות יב.) – חיוב מן התורה כבר באכילת כזית.

לדעת תוספות (ברכות מט: ד"ה רבי)והרמב"ם (ברכות א, א)– מן התורה יש חיוב רק לאחר שביעה גמורה.

מחלוקת האחרונים בהבנת שיטת תוספות והרמב"ם:

לפי המנחת חינוך (מצוה תל) – השביעה היא שיעור החיוב, אך אין חיוב ללא מעשה אכילה; לכן, אם לא אכל כזית בכדי אכילת פרס – אינו מברך, אף אם הוא שבע.

לפי הפרי מגדים (אשל אברהם רי, א) – עצם השביעה מחייבת, ולכן אם שבע – חייב בברכה גם אם לא אכל כזית.

להרחבה: לדעת רבנו יונה (ברכות לב. ד"ה ונראה) – רק ברכת המזון היא מדאורייתא, אך ברכה 'מעין שלוש' מדרבנן. מנגד, הרא"ש (ברכות ז, טז), הרא"ה (ברכות לה. ד"ה מכאן)והרשב"א (שם, ד"ה אי) סבורים שגם ברכה 'מעין שלוש' היא מן התורה. הראשון לציון (ברכות לה.) מפרש שלפי הרמב"ם – ברכת "על המחיה" היא מן התורה, ואילו ברכת "על הגפן" ו"על העץ" מדרבנן.