המקור בתורה

בפרשת שלח (במדבר טו, לח) מצווה התורה להטיל בציצית פתיל תכלת:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.

האם מדובר במצווה בפני עצמה?

הרמב"ם (ספר המצוות שורש יא) כותב שלכאורה היה נראה שהדבר תלוי במחלוקת התנאים (מנחות לח.):

לפי רבי – התכלת והלבן מעכבים זה את זה, משום שהם חלקי מצווה אחת.

לפי רבנן – התכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה, משום שהם שתי מצוות נפרדות.

עם זאת, מדברי חז"ל (ספרי זוטא שם, לט) עולה שגם אם התכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה – הם נמנים כמצווה אחת, הואיל ועניינם אחד:

שאפילו החלקים שאינם מעכבין זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת כשיהיה העניין אחד. כי הכוונה בציצית 'למען תזכרו', אם כן כלל הדבר המחייב לזיכרון – מצווה אחת יימנה.

הרמב"ן (שם) דוחה את ראיית הרמב"ם לכך שמדובר במצווה אחת, אך מקבל את עיקרון היסוד של הרמב"ם – שיש למנות כמצווה אחת שני ציוויים שעניינם אחד:

ועם כל זה אנחנו לא נשבש מניינו שלהרב בזה, שראינו לבעל הלכות שמנה מצוות ציצית מצווה אחת, לפי שהיא עניין אחד, שבתשלום התכלת והלבן תשלם לנו הכוונה במצווה הזאת לזכור את כל מצוות ה' ולעשותם.

נקודה לעיון: מניין חוטי התכלת

לפי רש"י (מנחות לח. ד"ה התכלת)ותוספות (שם, ד"ה התכלת) – יש להטיל שני חוטי תכלת ולצרפם לשני חוטי הלבן.

לפי הראב"ד (השגות ציצית א, ו) – יש להטיל חוט תכלת אחד בלבד.

לפי הרמב"ם (ציצית א, ה-ו) – יש להטיל חצי חוט של תכלת, שבו נעשות הכריכות.

מחלוקות אלו נובעות מהבנת היחס שבין התכלת ללבן:

לשיטת רש"י ותוספות – הציצית מורכבת משני "גדילים": לבן ותכלת.

לשיטת הראב"ד – חוטי הלבן הם עיקר ה"גדילים", אלא שהתורה מצווה להוסיף להם פתיל אחד של תכלת.