המקור בתורה

בשני מקומות בתורה (במדבר טו, לח; דברים כב, יב) נזכרת מצוות ציצית:

וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם.

גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ.

גדר המצווה

הגמרא(מנחות מב.) מביאה מחלוקת עקרונית בגדר המצווה:

לפי רב חסדא – מצוות ציצית היא חובת מנא(=חובת הבגד).

לפי רב נחמן – מצוות ציצית היא חובת גברא(=חובת האדם).

הראשונים נחלקו במשמעות המחלוקת:

לדעת רש"י (מנחות מב: ד"ה בהא פליגי) – המחלוקת עוסקת בעצם מהות המצווה:

לפי רב חסדא – המצווה היא בעשיית הציצית, כלומר בהטלתן בבגד.

לפי רב נחמן – המצווה היא בלבישת הבגד שיש בו ציצית:

רב חסדא סבר ציצית חובת טלית, הילכך עשייתן היא גמר מצוותן. ורב נחמן סבר חובת גברא היא, ועטיפתה זוהי מצוותה.

לדעת תוספות (יבמות צ: ד"ה כולהו) – כולם מודים שמעשה המצווה הוא הטלת הציציות, אלא שנחלקו מתי חל החיוב:

לפי רב חסדא – החיוב חל מיד כשיש לאדם בגד בעל ארבע כנפות.

לפי רב נחמן – החיוב חל רק לאחר לבישת הבגד:

דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף.

יסוד המחלוקת

לפי רש"י (לשיטה שציצית חובת גברא) – מצוות ציצית דומה למצוות תפילין וקריאת שמע, שהן מצוות המוטלות על האדם עצמו.

לפי תוספות – מצוות ציצית דומה למצוות מזוזה ומעקה, שהן מצוות המתייחסות לחפץ – בית או בגד.

נקודה לעיון: ברכת המצוות בציצית ובמזוזה

המגן אברהם (יט, א) מחדש שאם היה לבוש בטלית ונקרעו ציציותיה, וכשהוא עדיין לבוש בה מטיל בה ציציות חדשות – יברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות ציצית", כשם שמברך על מזוזה "לקבוע מזוזה".

לעומתו, הגר"ח מבריסק (ברכות מד.) טוען שבין המצוות יש חילוק מהותי: במזוזה מעשה המצווה הוא הקביעה, ואילו בציצית מעשה המצווה הוא הלבישה. לפיכך, לדעתו, יש לברך תמיד "להתעטף בציצית".