המקור בתורה

בפרשת שופטים (דברים יז, יח-יט) נצטווה המלך לכתוב לו את "משנה התורה", שתהיה עמו תמיד:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם.

דברי חז"ל

הגמרא (סנהדרין כא:) מלמדת, שמעבר למצוות "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא, יט) המחייבת כל אדם בכתיבת ספר תורה – המלך מצווה לכתוב ספר תורה נוסף שיהיה עמו תמיד:

אמר רבה: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה - מצווה לכתוב משלו, שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה'. איתיביה אביי: וכותב לו ספר תורה לשמו, ... מלך אין, הדיוט לא. לא צריכא, לשתי תורות, וכדתניא: 'וכתב לו את משנה 'וגו' – כותב לשמו שתי תורות, אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו.

נקודה לעיון: ההבדל בין מצוות המלך למצוות כל אדם

מלך מצווה שספר התורה יהיה עמו תמיד, בעוד שאדם רגיל אינו מחויב בכך.

מלך מחויב לכתוב ספר תורה לשמו, ואילו אדם רגיל – לפי רש"י (שם, ד"ה כחוטף) – אינו חייב לכותבו בעצמו, אלא די שיהיה ספר תורה בבעלותו:

'וכתב לו' – לשמו, שלא יהא נאות בשל אבותיו. (ספרי, שם)

להרחבה: במצווה הקודמת ראינו שלדעת הרמב"ם (ספר תורה ז, א) אדם אינו יוצא ידי חובה בספר תורה שירש מאבותיו, ועליו לכתוב אחד משלו. לפי זה, מלך שירש מאבותיו ספר תורה היה צריך לכתוב לכאורה לכתוב שניים – אחד לקיום מצוות "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם", ואחד לקיום מצוות "וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת". אולם, מדברי הרמב"ם (מלכים ג, א) משמע שדי לו לכתוב ספר תורה אחד בלבד. טעמו של הדבר – טעון עיון.