המקור בתורה

בפרשת וילך (דברים לא, יט) מופיע ציווי על כתיבת "השירה":

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

פירוש הציווי

לפי פשט הפסוק (וכן מפרשים רש"י והרמב"ן (שם)) – הציווי הוא על כתיבת שירת האזינו (שכתובה לאחר מכן).

הגמרא(סנהדרין כא:) לומדת מן הפסוק את מצוות כתיבת ספר תורה:

אמר רבה: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה – מצווה לכתוב משלו, שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה'.

גדר המצווה

הגמרא(שם) אומרת:

הלוקח ספר תורה מן השוק – כחוטף מצוה מן השוק.

לדעת רש"י (שם, ד"ה כחוטף) – המצווה היא בהימצאות ספר התורה בידי האדם, ולכן המצווה מתקיימת גם בקניית ספר תורה:

כחוטף מצוה – ומצווה עבד, אבל אי כתב הוה מצווה יתירה טפי.

לדעת הרמב"ם (ספר תורה ז, א)– המצווה היא במעשה הכתיבה, ולכן אין מצווה בקניית ספר תורה:

מצוות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו... ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה – מצווה לכתוב משלו... ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבין לו.

יסוד המחלוקת

לדעת רש"י – מצוות כתיבת ספר תורה קשורה למצוות תלמוד תורה: ברשות הבעל צריך שיימצא ספר תורה, כדי שהוא יהגה בו.

לדעת הרמב"ם – מצוות כתיבת ספר תורה אינה קשורה למצוות תלמוד תורה, אלא לכתיבת ספר תורה יש ערך מצד עצמה, כנראה מצד החיבור הנפשי לתורה שאדם כותב במו ידיו.

נקודה לעיון: קיום המצווה בכתיבת שאר ספרים

הרא"ש (ספר תורה א) מחדש שבזמן הזה המצווה מתקיימת בכתיבת שאר ספרים:

וזהו בדורות הראשונים, שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו. אבל האידנא, שכותבין ספר תורה ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים, מצוות עשה... לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיה להגות בהן הוא ובניו. כי מצוות כתיבת התורה היא ללמוד בה... ועל ידי הגמרא והפירושים ידע פירוש המצות והדינים על בוריים, לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכותבם.

לדעת הבית יוסף(יורה דעה רע) – הרא"ש אינו פוטר מלכתוב ספר תורה, אלא מוסיף חיוב בכתיבת שאר ספרים.

לדעת הדרישה (שם, ח) – הרא"ש סובר שבזמן הזה אדם יוצא ידי חובתו בכתיבת שאר ספרים.

להרחבה: בניגוד לדבריו במשנה תורה, בספר המצוות (עשה יז)ובמורה הנבוכים (ג, מד) כותב הרמב"ם שהמצווה מתקיימת גם ברכישת ספר תורה.