דברי חז"ל

הגמרא (ברכות כא:) לומדת מן הפסוק (ויקרא כב, לב) "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" שדברים שבקדושה אינם נאמרים בפחות מעשרה:

מניין שאין היחיד אומר קדושה? שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה.

מחלוקת הראשונים

לדעת הרא"ש (ברכות ז, כ)והר"ן (מגילה יג: ד"ה ואין נושאין) – אמירת דברים שבקדושה בציבור היא תקנת חכמים:

מילתא דרבנן, כגון לשמוע קדושה וברכו, שלא מצינו לו עיקר מן התורה. (רא"ש)

ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא דרבנן נינהו, דסדר תפילה גופה דרבנן. (ר"ן)

לדעת התשב"ץ (ב, קסג) – אמירת דברים שבקדושה בציבור היא מצווה מן התורה:

מצווה מן התורה להוציא הרבים בדברים שבקדושה.

נקודה לעיון: דילוג על "על הניסים" לשם אמירת קדושה עם הציבור

הצמח צדק (אורח חיים קיג) דן בשאלה זו מכמה היבטים. הוא מציין לדברי הזוהר (רעיא מהימנא צג.) שאמירת הקדושה היא מצווה מן התורה, ולפי זה ייתכן שיש לדלג על "על הניסים" כדי להספיק לומר קדושה עם הציבור.

עם זאת, הוא מעיר שהראשונים לא מנו מצווה זו במניין המצוות, ומשמע שהם סברו כרא"ש – שאמירת קדושה היא תקנת חכמים.

להרחבה:

לפי הר"ן (שם) – עצם ההלכה ש"כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" היא אסמכתא בלבד.

לעומת זאת, האגרות משה (אורח חיים ב, צח) כותב שלפי הרא"ש (שם), רק החובה לומר קדושה היא מדרבנן, ואילו הכלל שאין לומר דבר שבקדושה בפחות מעשרה – הוא מן התורה.