המקור בתורה
בפרשת נשא (במדבר ו, כב-כז) מצווה התורה את הכהנים לברך את ישראל:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.
האם נמנית כמצוות עשה?
לדעת הרמב"ם (ספר המצוות עשה כו) ורוב הראשונים – מדובר במצוות עשה:
שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום, והוא אמרו יתעלה: 'כה תברכו את בני ישראל אמור להם'.
לעומת זאת, הרס"ג באזהרותיו אינו מונה מצווה זו כלל.
יסוד המחלוקת
לפי הרמב"ם – ברכת כהנים היא מצווה עצמאית, והקשר בינה לבין התפילה או עבודת המקדש הוא מדרבנן בלבד.
לעומתו, הרי"פ פערלא (עשה קנה) מסביר שלדעת הרס"ג ברכת כהנים אינה מצווה בפני עצמה, אלא חלק מסדר העבודה שבמקדש:
דאין עשה זו נמנית בפני עצמה, משום דאינה רק חלק מחלקי מצוות עבודה שבמקדש.
נפקא מינה
ברכת כהנים בזמן הזה:
לדעת הרמב"ם – ברכת כהנים היא מצווה דאורייתא גם בזמן הזה.
לדעת הרס"ג (לפי הסבר הרי"פ פערלא) – בזמן הזה היא מדרבנן בלבד. כך גם פוסק היעב"ץ (מור וקציעה קכח).
ברכת כהנים במקדש: נחלקו הראשונים אם נשיאת כפיים נעשתה רק לאחר תמיד של שחר, או גם לאחר קרבנות אחרים:
לדעת הרמב"ם(תפילה וברכת כהנים יד, יד)– לאחר קרבנות אחרים לא היתה נשיאת כפיים, כי המצווה מתקיימת פעם אחת ביום.
לדעת תוספות(סוטה לח. ד"ה וכתיב) – היתה נשיאת כפיים גם לאחר תמיד של בין הערבים ולאחר מוסף, כי ברכת כהנים היא חלק מן העבודה, וכל עבודה טעונה נשיאת כפיים.
נקודה לעיון: שלוש מצוות בברכת כהנים
הגמרא (סוטה לח:) אומרת:
ואמר רבי יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה לדוכן, עובר בשלשה עשה: 'כה תברכו', 'אמור להם', 'ושמו את שמי'.
לדעת הרמב"ם (תפילה וברכת כהנים טו, יב) – יש כאן רק מצוות עשה אחת, אלא שהתורה חזרה עליה בשלושה לשונות לציין את חשיבותה:
כל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת – הרי זה כעובר על שלוש עשה, שנאמר: 'כה תברכו את בני ישראל', 'אמור להם', 'ושמו את שמי'.
לעומתו, רבנו מנוח (שם) מבין שמדובר בשלוש מצוות נפרדות, עם הבדל הלכתי ביניהן:
"כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – מצווה המוטלת על הכהן לברך מעצמו.
"אָמוֹר לָהֶם" ו"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי" – מצוות החלות רק אם הכהן נמנע מלברך לאחר שהציבור קרא לו לדוכן.
להרחבה:
הריטב"א (סוכה לא: ד"ה אמר מר) כותב שהמצווה מוטלת על הכהנים בלבד – אין מצווה על ישראל להתברך.
ספר חרדים (מצוות עשה ד, יח) סבור שישראל מצווים גם הם להתברך מן הכהנים.
בה"ג מונה שתי מצוות: אחת במצוות היחידים (עשה קצח), ואחת בדיני הציבור (פרשה לב). הרי"פ פערלא (עשה קנה) מסביר שדעתו כדעת ספר החרדים – יש מצווה הן על הכהנים לברך והן על הציבור להתברך מהם.