המקור בתורה

בפרשת כי תצא (דברים כד, י-טו) מצווה התורה כיצד לנהוג במחנה המלחמה:

כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע... וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.

דברי חז"ל

הגמרא (ברכות כה:) לומד מפסוק זה שאסור לקרוא קריאת שמע בפני ערווה, אף כשהיא נתונה תחת כיסוי של זכוכית:

ערווה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה – 'ולא יראה בך ערות דבר' אמר רחמנא, והא קמיתחזיא.

מחלוקת הראשונים

לפי רש"י (בבא מציעא קיד: ד"ה ערות דבר), היראים (סימן שצב)והסמ"ק (מצוה פג) – מדובר בלאו האיסור לומר דברים שבקדושה כנגד ערווה:

'ערות דבר' – בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערות דבר. (רש"י)

ציווה הקדוש ברוך הוא שלא להזכיר אדם דבר קדושה במקום ערוה, דכתיב בפרשת כי תצא: 'כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך... ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך'. (יראים)

לפי רבנו יונה (שערי תשובה ג, מד) – הפסוק אוסר לגלות ערווה במחנה ישראל מחמת השראת השכינה, ובכלל האזהרה נכלל גם שלא תהיה ערווה בשעת אמירת דברים שבקדושה:

'כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר'. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי בכלל האזהרה הזאת, כי בהגותנו בתורת השם יתברך ובדברנו בתפלה לפניו, יהיה מחננו קדוש ולא יראה בנו ערות דבר.

נקודה לעיון: האם "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר" הוא לאו?

בה"ג (הקדמה אות רמו) מונה אותו במניין הלאוין, וכך נוקטים רוב הראשונים.

הרמב"ם אינו מונה אותו, ולשיטתו אין כאן איסור עצמאי אלא טעם למצווות הקודמות –"וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ".

לפי שיטת הרמב"ם, הגמרא בברכות אינה מלמדת שיש איסור תורה באמירת דברים שבקדושה כנגד ערווה, אלא לומדת מהפסוק עיקרון רוחני – שראיית ערווה גורמת לסילוק השכינה. מעיקרון זה הסיקו חז"ל כי אין לומר דברים שבקדושה כנגד ערווה, מאחר שבמקום שבו השכינה מסתלקת – אין דברי קדושה שייכים: