
רקע
נפתח את לימודנו בשתי סוגיות צמודות במסכת נדרים. המשנה והגמ' דנים מתי הקנאה היא הקנאה ממשית ומתי היא הערמה ואינה חלה. הראשונים נחלקו בפירוש דברי התנאים והאמוראים ומדבריהם עולות שתי תפיסות שונות של המושג "בעלות".
הסבר הסוגיה
אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה.
[גמ' ב"ב קלז:]
המשנה [נדרים מח.] מספרת על אדם שאביו היה מודר ממנו הנאה והוא עשה סעודה לנישואי בנו. כדי שאביו יוכל ליהנות מסעודתו הוא הקנה את סעודתו לחברו, וחברו אמר שהוא מקדיש את הסעודה לשמים. נותן המתנה אמר שלא התכוון להקנות לו על דעת שיקדיש לשמים, ואומרת המשנה שהמתנה אינה חלה מפני ש"כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה".
הראשונים מקשים שדין זה שמתנה שלא ניתן להקדישה אינה מתנה סותר את דין מתנה על מנת להחזיר. הגמ' [ב"ב קלז:, סוכה מא:, קידושין ו:] אומרת שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, מהגמ' בב"ב [שם] עולה שלא ניתן להקדיש מתנה על מנת להחזיר, והמשנה בנדרים אומרת שמתנה שלא ניתן להקדישה אינה מתנה.
הראשונים מתרצים שאלה זו בשני כיוונים: א. מתנה שלא ניתן להקדישה אינה מתנה, וניתן להקדיש מתנה על מנת להחזיר. ב. לא ניתן להקדיש מתנה על מנת להחזיר [כשאומר "על מנת שתחזירהו לי"] ובכל זאת שמה מתנה. התוס' בנדרים [מח. ד"ה כל] , הר"י מגאש [שו"ת סי' מב] והראב"ד [תשובות ופסקים סי' כה, מובא ברשב"א (קידושין ו: ד"ה אלא) ובריטב"א (שם ד"ה הכי גרסינן)] הולכים בכיוון הראשון, הרמב"ן [קידושין ו: ד"ה אלא אמר רב אשי], הרשב"א [שם ד"ה אלא אמר רב אשי, נדרים מח. ד"ה מתני'], הריטב"א [שם ד"ה הכי גרסינן בכולהו קני, סוכה מא: ד"ה והא דאמרינן הכא] והר"ן [נדרים מח. ד"ה כל מתנה, סוכה כ. ד"ה ויש שלמדו] הולכים בכיוון השני.
התוס' בנדרים, הר"י מגאש והראב"ד סוברים שמתנה שלא ניתן להקדישה אינה מתנה והסיבה שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה היא מפני שניתן להקדישה. מסבירים התוס' והר"י מגאש שאומנם לא ניתן להקדיש את החפץ לעולם, שהרי מקבל המתנה חייב להחזירו, אך הוא יכול להקדישו לתקופת המתנה. בלשון התוס': "כל כמה דלא החזיר הוי מתנה גמורה לכל מה שירצה", ולשון הר"י מגאש: "כיון דע"מ להחזיר הוא הוי ליה כתרין זימני זמן נתינה לחוד וזמן החזרה לחוד ובזמן הנתינה חזי ליה להקדש דנתינה גמורה היא".
הראב"ד חולק עליהם ומפרש בדרך אחרת כיצד מקדיש מתנה על מנת להחזיר: "אמר רב אשי חזינן אי א"ל ע"מ שתחזירהו הא אהדריה ואי אמר על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר ואינו מוחזר, ומ"מ מוקדש כדקי"ל ממעשה דבית חורון דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ואהני ליה תנאיה לדמי וחייב לשלם". מהראב"ד עולה שהוא חולק על התוס' והר"י מגאש ולדעתו לא די בכך שניתן להקדיש לזמן המתנה אלא המתנה חלה רק כשניתן להקדיש את החפץ לעולם. כיוון שהמקבל יכול להשיב את דמי החפץ הוא יכול להקדישו לעולם.
כנראה שהראשונים נחלקו בהבנת שיטת הראב"ד. מהריטב"א [קידושין ו: ד"ה הכי גרסינן בכולהו קני] המפרש שההקדש חל והמקבל צריך לפדות את ההקדש כדי שיוכל להחזיר את החפץ לבעליו[1] עולה ששיטת הראב"ד היא שמתנה חלה רק כשיש יכולת להקדיש לעולם. הרשב"א [קידושין ו: ד"ה אלא אמר רב אשי] מצטט את שיטת הראב"ד בניסוח שונה: "ותירץ דמתנה על מנת להחזיר נמי אי מקדיש לההוא זכותא דאית ליה בגויה קדיש". לפי ניסוח זה אין למקבל המתנה יכולת להקדיש את החפץ שקיבל אך די בכך שהוא יכול להקדיש את הזכויות שיש לו בחפץ כדי שתהיה חלות של מתנה[2].
הרמב"ן, רשב"א, ריטב"א ור"ן מסבירים שחלות המתנה אינה תלויה ביכולת הקדשה, אלא רק שהמתנה תהיה מתנה גמורה שאין בה הערמה[3]. במעשה דבית חורון דעתו של הנותן היתה שהמקבל לא יקנה כלל, וכיוון שלא היתה דעתו להקנאה לא נוצרה חלות של מתנה, אך נותן מתנה על מנת להחזיר מעוניין שהמקבל יקבל מתנה לזמן ולכן המתנה חלה.
נראה להסביר שיש מחלוקת עקרונית בין שתי השיטות, אך כדי להבינה צריך להגדיר תחילה מהי בעלות. ההבנה הפשוטה היא שהגדרת בעלות היא שליטה, אדם בעלים על חפץ כשהוא שולט בחפץ ויכול לעשות בו כטוב בעיניו. אולם ניתן להבין שהמושג בעלות קודם לשליטה, בעלות היא הגדרה משפטית והיא אינה תלויה בשליטה המעשית. לפי ההבנה הראשונה השליטה היא מגדירה את הבעלות, ולפי ההבנה השנייה הבעלות היא זו שמאפשרת את השליטה.
נחדד הבנות אלו על ידי דוגמא. אדם נותן במתנה ספר תורה לבית כנסת ומַתְנֶה שאינם רשאים למכור את ספר התורה או לתת אותו במתנה. האם עמותת בית הכנסת קנתה את ספר התורה? לפי ההבנה הראשונה, הם לא קנו את ספר התורה, שהרי הם קיבלו מתנה ללא יכולת הקדשה, ואילו לפי ההבנה השנייה הם קנו את ספר התורה מעצם העובדה שהבעלים הקנה להם את ספר התורה.
נראה להסביר שזו המחלוקת בין הראשונים. לפי התוס' בנדרים, ר"י מגאש וראב"ד משמעות הבעלות היא שליטה בחפץ, ויכולת ההקדשה היא הסימן לכך שלמקבל המתנה יש שליטה בחפץ. לפי הרמב"ן, הרשב"א, ריטב"א ור"ן הבעלות היא קביעה משפטית, ולכן ניתן להעביר בעלות אף ללא העברת השליטה המעשית. המעכב היחיד בהעברת הבעלות היא הערמה, זאת אומרת שאין רצון כן להעביר את הבעלות.
התוס' בסוכה [מא: ד"ה הילך] מביא שני הסברים: א. "הכא נמי [במתנה על מנת להחזיר] הוי בידו להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר". ב. "התם נמי לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח בנדרים ירושלמי דאמר עלה רבי ירמיה רבי יהודה בעי מעתה מתנה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדשנה לשמים ומשני מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כלומר שלא נתנה לו שיהנה המקבל שום הנאה שבעולם אלא שיהא מותר לאביו של נותן זה ודאי הערמה בעלמא ולא שמיה מתנה שהרי לא זכה בה לענין עצמו לשום דבר וא"כ מה הקנה לו אבל הכא דמזכה ליה שיהנה בו שמיה מתנה".
ממבט ראשון נראה ששתי הדעות הללו בתוס' מקבילות למחלוקת הראשונים שלמדנו. התירוץ הראשון מקביל להסברם של התוס' בנדרים ושל הר"י מגאש, והתירוץ השני מקביל להסברם של חכמי ספרד. אולם אם מדקדקים בדברי התוס' נראה שיש הבדל מהותי בין תירוצם השני של התוס' לבין הסברם של חכמי ספרד. תוס' מדגישים שחלות ההקנאה תלויה בהנאה מהחפץ, ולכן מתנת בית חורון אינה מתנה "שלא נתנה לו שיהנה המקבל שום הנאה שבעולם אלא שיהא מותר לאביו של נותן", ואילו מתנה על מנת להחזיר היא מתנה מפני "דמזכה ליה שיהנה בו". חכמי ספרד אינם מתייחסים להנאה אלא לחלות המשפטית בלבד.
עולה מדברי הראשונים שיש שתי מחלוקות מהותיות בהבנת המושג בעלות. מחלוקת אחת היא בהגדרה הבסיסית של המושג בעלות. לבעלי התוס', ר"י מגאש וראב"ד בעלות פירושה שליטה בחפץ ושימוש בו, ואילו לדעת חכמי ספרד בעלות היא חלות משפטית והשליטה והשימוש הם תוצרים של חלות זו.
מחלוקת שנייה בין הראשונים הסוברים שהגדרת בעלות תלויה בשליטה והיא בהגדרת השליטה הנצטרכת ליצירת בעלות. לפי הראב"ד רק שליטה מלאה בעלת יכולת הקדשת הנכס לעולם מאפשרת יצירת בעלות. לפי התוס' בנדרים, דעה ראשונה בתוס' בסוכה ור"י מגאש יצירת בעלות תלויה בשליטה חלקית - חובה שתהיה יכולת הקדשה אך אין צורך בהקדשה לעולם ודי בהקדשה לזמן מסויים. לפי הדעה השנייה בתוס' בסוכה אין צורך בשליטה ודי בזכויות שימוש מעשיות כדי שתהיה אפשרות ליצירת בעלות.
סיכום
המשנה קובעת שכל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה. קביעה זו המגדירה את חלות ההקנאה מלמדת על הגדרת המושג בעלות והיא נתונה במחלוקת בין הראשונים.
תוס' בנדרים, דעה אחת בתוס' בסוכה, ר"י מגאש וראב"ד סוברים שיכולת הקדשה היא תנאי הכרחי בהקנאה. לדעת התוס' והר"י מגאש הקנאה תלויה ביכולת הקדשה של הגוף לזמן. לדעת הראב"ד הקנאה תלויה ביכולת הקדשה של הגוף לעולם. שיטת הראב"ד כפי שמובאת ברשב"א היא שהקנאה תלויה ביכולת הקדשה של פירות הגוף.
לפי הדעה השנייה בתוס' בסוכה הקנאה אינה תלויה בהקדשה אך היא תלויה בשימוש מעשי בחפץ, אדם קונה חפץ רק אם מקבל הנאה כלשהי מהחפץ הקנוי.
חכמי ספרד סוברים שהקנאה אינה תלויה ביכולת הקדשה ואינה תלויה בהנאה אלא רק ברצונו הכן של הנותן להעביר את הבעלות למקבל. אם רצונו בכך הוא יכול להעביר לו את הבעלות אם אין רצונו בכך אלא בהערמה בעלמא אין הקנאה והמתנה אינה חלה.
[1] אולם בחי' לב"ב [קלז: ד"ה אי אמר] מסביר הריטב"א שצריך פדיון משום דרבי אבהו דאמר שמא יאמרו הקדש יוצא ללא פדיון. יש לציין שהראב"ד אינו מפרש שפודה את ההקדש מפני שהראב"ד מסביר את הסוגיה בב"ב ושם הוא קיבל שור במתנה על מנת להחזיר והמקדיש שור קדושתו קדושת הגוף שאין לה פדיון [הרשב"א (ב"ב קלז: ד"ה א"ל רבא) מצטט שלדעת הראב"ד פודה ומחזיר ומקשה עליו שאין פדיון לקדושת הגוף].
[2] הרשב"א אומר שהסבר הראב"ד "אינו מחוור כלל". כנראה שכוונתו שלא ברור כיצד יכולת הקדשת הזכויות שיש לו בחפץ גורמות לכך שהמתנה חלה, לכאורה אמור לחול רק קנין הזכויות זאת אומרת רק קנין גוף לפירות.
[3] הר"ן [ד"ה כל מתנה] מדייק הבנה זו מלשון המשנה. המשנה אינה אומרת: "כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה" אלא: "כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה", ופירוש נוסח המשנה הוא: כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה.