רקע

נושא הלימוד שלנו הוא גדרי בעלות וקנין. נעיין במשמעות מושגים אלו בתורה ובלשון חז"ל, ואחר כך נגדיר את המושגים בדרך שתסייע בהבנת סוגיות בעלות וקנין.

הסבר הסוגיה

וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו. [ויקרא כב, יא]

התורה מחלקת בצורה ברורה בין השורש "בעל" לבין השורש "קנה". השורש בעל מתייחס לאדם בלבד, ואילו השורש "קנה" מתייחס לחפץ ומתייחס למעשה העברה מבעלים אחד לבעלים אחר.

השורש "בעל" מתייחס בעיקר לשני דברים: א. בעל אישה - "אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו [שמות כא, ג], "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה" [שמות כא, כב]. ב. בעלים על חפץ - "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי" [שמות כא, כח], "בעל הבור¹ ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו" [שמות כא, לד], "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם. אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו" [שמות כב, יג-יד].

מצאנו בתורה את השורש "בעל" גם לבטא שייכות שאינה ממונית ואינה קניינית. "ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אלהם [שמות כד יד], "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שכן באלני ממרא האמרי אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם [בראשית יד, יג], "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלֹמות הלזה בא".

השורש "קנה" מתאר בעיקר את מעשה העברת בעלות: "השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת שמה קבר אברהם ושרה אשתו" [בראשית כה, י], "רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם" [בראשית מז, כב], "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קָנֹה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" [ויקרא כה, יד]. שורש זה מתאר גם את השייכות של החפצים לאדם: ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא [בראשית יז, יב], "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה... לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו [בראשית כג יז-יח]", "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו [בראשית לו, ו]².

המונחים הללו נשארו במשמעותם גם בלשון חז"ל, אך הם הרחיבו את השימוש ב"בעל" לתחומים שאינם ממוניים. בעל מום, בעל בשר[שבת יט, ו], בעל חוב, בעל אוב [סנהדרין ז, ד], בעל דין [אבות א, ח], בעל מלאכתך [אבות ב, יד], בעלי נגעים [בכורות ז, ו] ועוד.

גם השורש "קנה" קיבל משמעות של מעשה שצריך לטרוח בו אף ללא משמעות ממונית: "קנה לך חבר" [אבות א, ו], "קנה שם טוב" [שם ב, ז], "קנה דברי תורה" [שם], "קונה לו פרקליט" [שם ד, יא]³ וכו'.

העולה ממקורות אלו שבתורה ובלשון חז"ל המונח "בעלים" מתאר את הזיקה של האדם לחפץ, והמונח "קנין" מתאר את הזיקה של החפץ לאדם. האדם הוא הבעלים על החפץ, החפץ קנוי לאדם. המעבר מהמונח "בעלים" - האדם שהחפץ שלו, למונח "בעלות" - החפץ קנוי לאדם, אינו תואם את לשון התורה ולשון חכמים.

למרות זאת ובזהירות רבה נשתמש בחיבור זה במונח "בעלות" ונגדיר אותו בהגדרה שונה מהמונח "קנין". הסיבה לך היא שחכמים משתמשים במונח "קנין" בשתי משמעויות שונות, ושימוש במונח אחד למשמעויות שונות מקשה על הלומד ומונע ממנו קליטה טובה של המושג הנלמד.

כדי להקל על הלומד וכדי להבין בבהירות את הסוגיות השונות נגדיר את המושגים "קנין" ו"בעלות" ונצרף להם מושג שלישי המשלים את התמונה - "שעבוד".

"קנין" הוא שייכות של החפץ לאדם. החפץ או חלק ממנו שייכים לאדם, והם שלו. משמעות הדבר שהוא היחיד⁴ המחליט מה לעשות בהם, ואין מישהו אחר המגביל את יכולת ההחלטה שלו.

"בעלות" היא השייכות המרכזית בחפץ. כל הקניינים והזכויות שייכים לבעלים או שהם נובעים מכוחו.

"שעבוד" הוא זכות שאינה קניינית. לבעל השעבוד זכות בחפץ אך החפץ אינו שלו, הוא אינו יכול להחליט מה לעשות בחפץ, וזכותו מוגבלת על ידי בעל הקנין.

נרחיב בהסבר מושגים אלו. בכל חפץ יש קניניים שונים, יש קנין גוף ויש קנין פירות, ואף את הקניינים הללו נראה שניתן לפצל לקניינים שונים. את קניין הגוף ניתן אולי לפצל לקנין גוף לזמן מסויים ולקניין גוף לזמן אחר. את קנין הפירות ניתן לפצל לקניין על הרווחים ולקנין על השימושים, וכמו כן ניתן לפצל את קנין פירות לקנין על חלק מהפירות - חלק מהרווחים לאחד, וחלק לשני, חלק מהשימושים לאחד וחלק מהשימושים לשני.

קנין הוא שייכות של אדם לחלק מ"חלקי החפץ"⁵. חלק זה שייך לו ולו בלבד, ולכן הוא האדם היחיד המחליט מה לעשות בחלק זה ואין מישהו אחר המגביל את זכותו בחלק.

שעבוד אינו שייכות, אף אחת מחלקי החפץ אינם שייכים לבעל השעבוד, אלא יש לו זכות בחפץ או בחלקיו בלבד. כיוון שאין לו שייכות לחלקי החפץ הוא אינו חופשי להחליט כרצונו לגבי החלק המשועבד לו, וזכויותיו מוגבלות על ידי בעל הקנין.

אדם שכל חלקי החפץ שייכים לו הוא הבעלים על החפץ. אומנם, אין חובה שכל חלקי החפץ יהיו שייכים לאדם אחד כדי להגדירו כבעלים ודי בכך שחלק מחלקי החפץ שייכים לו כדי להגדירו כבעלים. לדוגמא אדם יש לו שדה שירש באבותיו והחכיר אותה לחוכר לעשר שנים. אין ליורש שייכות לכל "חלקי השדה" שהרי הפירות של החוכר, ואף על פי כן היורש הוא הבעלים על השדה. במהלך לימודנו נגדיר מהם חלקי החפץ הנצרכים כדי להגדיר את האדם כבעלים על החפץ.

נביא שתי דוגמאות לחידוד מושגים אלו. הגמ' [ב"ב קלו: ועוד מקומות] מביאה פעמים רבות את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אם קנין פירות כקנין הגוף דמי או קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. המושג "קנין פירות כקנין הגוף דמי" אינו ברור, לבעל קנין פירות יש קנין על הפירות ולבעל קנין הגוף יש קנין על הגוף, ומה משמעות הדבר שקנין פירות כקנין הגוף, הרי קניינו על הפירות ולא על הגוף?

לפי המושגים שהגדרנו מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש ברורה. יש שני אנשים שלכל אחד יש קנין בחלק אחר של הקרקע, לאחד קנין בגוף ולאחד קנין בפירות. נחלקו האמוראים מיהו הבעלים על הקרקע, ריש לקיש סובר שבעל קנין הגוף הוא הבעלים ורבי יוחנן סובר שבעל קנין הפירות הוא הבעלים⁶.

הגמ' [עבודה זרה טו. פסחים ו.] דנה אם שכירות קניא או שכירות לא קניא. בפשטות נראה שהגמ' אינה מעלה על דעתה שהשוכר הוא הבעלים על החפץ לתקופת השכירות. דיון הגמ' הוא אם לשוכר יש קניין, וזכות המגורים בבית שייך לו, או שאין לו שייכות לזכות המגורים אלא שעבוד בלבד.

לשאלה זו אם לשוכר קנין על זכות המגורים או שעבוד בלבד נפקות מינות רבות, ונביא רק אחת. הגמ' [יבמות מו. ובמקומות נוספים] אומרת ש"הקדש, חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד". אם לשוכר קנין, הקדשת הבית על ידי המשכיר אינה מפקיעה את קניינו של השוכר, אך אם לשוכר שעבוד בלבד, הקדשת הבית מפקיעה את השעבוד והקדש חל אף על זכות המגורים.

נסיים בהגדרות הרמב"ם למכירת חלקי נכס. הרמב"ם [הל' מכירה פכ"ג הל' ו-ח] מבחין בין ארבעה סוגים שונים של חלקי נכס שניתן לקנות: א. קנין לזמן. ב. שדה לפירותיה. ג. פירות שדה. ד. שכירות.

קונה לזמן יכול לבנות ולהרוס את הקרקע בזמן קניינו. קונה שדה לפירותיה אינו יכול לבנות ולהרוס אך יכול להשתמש בה כחפצו, לזרוע ולנטוע כרצונו, ובעל השדה אינו רשאי להכנס ולהשתמש בקרקע. קונה פירות שדה אינו רשאי להשתמש בקרקע כלל אלא רק להכנס בשעת הוצאת הפירות, ואילו הבעלים משתמשים בה כרצונם. שוכר אינו רשאי לזרוע ולנטוע, ואינו רשאי למכור את הזכות שיש לו בקרקע.

לקונה שדה לפירותיה ולקונה פירות שדה יש קנין חלקי בשדה, הקונה שדה לפירותיה קונה את רווחי השדה ותשמישיה ואילו הקונה פירות שדה קונה רק את הפירות המסויימים שיש על העצים. לשוכר אין קנין אלא שעבוד בלבד ולכן אינו יכול למכור את זכותו לאחרים. לגבי קונה לזמן אין ודאות בשיטת הרמב"ם, האם הרמב"ם סובר שקונה לזמן הוא בעלים בתקופת קניינו או שאין לו בעלות אלא קנין בלבד. לקמן [עמ' ???] נרחיב בנקודה זו.

סיכום

הגדרנו שלושה מושגי יסוד: א. בעלות. ב. קנין. ג. שעבוד. בעלות וקנין הם מושגים המתארים שייכות של החפץ לאדם, ואילו שעבוד מתאר זכות מסויימת שיש לבעל השעבוד בחפץ. בעלות היא קנין אך קנין אינו בעלות. קנין הוא שייכות שיש לאדם בחלק מחלקי החפץ או בחלק מחלקי הנכס, ואילו בעלות היא השייכות הבסיסית שמכוחה נובעות הקניניים השונים שיש בחפץ.