בפרשת ראה נאמר:

שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות, ולא יראה את פני ה' ריקם. [שמות טז, טז]

בכתוב זה יש מצות עשה – "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' א-להיך", ומצות לא תעשה – "ולא יראה את פני ה' ריקם".

בפשטות, מצות העשה היא עצם ההיראות בעזרה ברגל – 'ראיית פנים'. ואם כן, הבא ברגל לעזרה ללא קרבן, קיים את המצוה במלואה, אלא שהוא עובר על הלאו להיראות ריקם – ללא קרבן. אמנם, הבנה זו תלויה במחלוקת הראשונים בביאור המשנה בתחילת המסכת:

הכל חייבין בראיה חוץ מחרש, שוטה וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. [חגיגה ב.]

רש"י מבאר כי ה'ראיה' האמורה במשנה היא עצם ההיראות בעזרה:

הכל חייבין בראייה – במצות ראיית כל זכורך שצריכים להתראות בעזרה ברגל.

[רש"י שם, ד"ה הכל]

תוספות מקשים על שיטתו מהמשך דברי המשנה:

בית שמאי אומרים: הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף. ובית הלל אומרים: הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף. [חגיגה ב.]

ה'ראיה' האמורה היא עולת הראיה, אותה חובה להביא בשעת ההיראות בעזרה. ועל פי זה טוענים תוספות:

והקשה הר''ר אלחנן, דהא תני בסמוך: 'בית שמאי אומרים: הראיה שתי כסף'. משמע דבקרבן מיירי. [תוס' שם, ד"ה הכל]

לטענתם, בדומה לסיפא, גם ה'ראיה' הכתובה ברישא אמורה להתפרש כעוסקת בעולת הראיה.

דיוק בדברי רש"י מלמד על דרכו ביישוב קושיית תוספות ובביאור דברי המשנה:

בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף – גדול הבא להיראות צריך להביא עולה ואינה פחותה משתי כסף. [רש"י שם, ד"ה בית]

מדבריו עולה כי המונח 'ראיה' שבסיפא מתפרש שלא כפשוטו; המשמעות המקורית של המונח 'ראיה' היא עצם ההיראות לפני ה'. אמנם, הואיל והבא להיראות בעזרה חייב להביא עולה, מכנה המשנה גם את קרבן העולה שיש להביא בשעת הראיה – 'ראיה'.

נמצא, כי רש"י נוקט בשיטה דלעיל, על פיה המצוה היא בעצם ההיראות לפני ה', אלא שקיימת חובה להביא עולה בשעת הראיה, מחמת הכתוב "ולא יראה את פני ה' ריקם".

מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה:

והמצוה הנ"ג היא שציוונו להראות ברגלים. והוא אמרו יתעלה 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהי ישראל'. וענין מצוה זו, שיעלה האדם למקדש עם כל בן זכר שיהיה לו שיוכל ללכת ברגליו ויקריב קרבן עולה בעלותו. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע נג]

הרמב"ם עוסק במצוה זו במצות הראיה, והוא כולל בה את חובת הבאת הקרבן בשעת הראיה. עולה מכך, כי לשיטתו איסור "ולא יראה את פני ה' ריקם" אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא מגדיר את טיבה של מצות הראיה: מצוה להיראות לפני ה' בעזרה עם קרבן.

הגדרה זו מפורשת בדברי הרמב"ם:

הראיה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה. [הל' חגיגה פ"א ה"א]

ועל פי תפיסתו זו פוסק הרמב"ם:

ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה, לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה, שנאמר 'לא יראו פני ריקם'. [שם]

לדבריו, מצות הראיה היא בהיראות לפני ה' בעזרה עם קרבן. בשל כך, הבא לעזרה ללא קרבן, מלבד האיסור שעבר – אינו מקיים את מצות הראיה.

נראה כי מחלוקת רש"י והרמב"ם אינה רק בהבנת היחס בין הלאו לבין העשה, אלא מחלוקתם מתקשרת למהותה של מצות הראיה.

רש"י כותב בפירושו לתורה:

'והרחבתי את גבלך' – ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלש רגלים הללו. [שמות לד, כד]

מדבריו משתמע כי המצוה היא בעצם ההיראות לפני ה', מעין 'מפגש' בין ישראל לבין אביהם שבשמים. ואם כן, דברי רש"י הללו מתאימים לעולה מדבריו לעיל, כי חובת הקרבן אינה חלק ממעשה המצוה, אלא בנוסף למצות הראיה קיים איסור לבוא לפני ה' בידיים ריקות, הואיל ויש בכך פגיעה בכבוד ה'[1].

לעומת זאת, החזקוני כותב:

כל המצות הללו אות וסימן הם שאנחנו עבדיו של הקדוש ברוך הוא שאנו באין לפניו במועד ומביאין לו דורונות להקביל פנים כדרך שעושין למלכים. [חזקוני שמות לד, יח]

לדבריו, הראיה היא ביטוי להכרה באדנות ה' ובהיותנו עבדיו[2]. בשל כך, הבאת הקרבן היא חלק בלתי נפרד ממעשה המצוה (כשיטת הרמב"ם דלעיל) – "שאנו באין לפניו ומביאין לו דורונות להקביל פנים כדרך שעושין למלכים".

שיטה שלישית עולה מדברי הירושלמי:

מתניתין בראיית קרבן, אבל בראיית פנים אפילו קטן חייב, מן הדא: 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף', ואין קטן גדול מטף?! [ירושלמי פ"א ה"א]

הירושלמי טובע שני מושגים: 'ראיית קרבן' ו'קרבן פנים' – היראות האדם בעזרה וחובת הבאת עולת הראיה ברגל. על פי מושגים אלו מגדיר הירושלמי, כי דברי המשנה, "הכל חייבין בראיה חוץ מחרש, שוטה וקטן", אמורים לגבי 'ראיית קרבן' בלבד, אבל ב'ראיית פנים' גם קטן חייב.

תוספות לומדים בשיטת הירושלמי כי גם נשים חייבים ב'ראיית פנים':

ועוד אמרינן בירושלמי ריש מכילתין: במה דברים אמורים, בראיית קרבן, אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל, האנשים והנשים והטף. [תוס', שם][3]

הטורי אבן מסיק מכך כי הירושלמי חולק על הרמב"ם דלעיל:

ומכל מקום נראה לי ללמוד מן הירושלמי הזה שראיית פנים וקרבן ראיה תרתי נינהו, ואם ראה פנים ריקם בלא קרבן ראיה מצות ראיית פנים מיהו קיים. שהרי לפי דברי הירושלמי יש שמחויבים בראיית פנים ואין חייבין בקרבן ראייה, דתרתי נינהו ואפשר להא בלא הא. אם כן אפילו מאן דמחויב בקרבן ראייה, אם עבר וראה פנים בלא קרבן, אף על גב דעבר בלא תעשה ד'לא יראו פני ריקם', מצות עשה דראיית פנים מיהו קיים. [טורי אבן ב. ד"ה משנה]

לדבריו, מהירושלמי עולה כי 'ראית הפנים' אינה תלויה ב'ראית קרבן', ומכאן כי לפי הירושלמי הבא לעזרה ללא קרבן – קיים את מצות 'ראית הפנים'. עם זאת, נראה שאין להשוות בין שיטת הירושלמי לשיטת רש"י דלעיל; שכן, לפי רש"י, שהמצוה היא 'ראית הפנים' והקרבן בא מחמת האיסור שנלווה למצוה, קשה להבין מדוע קיים חילוק בין החייבים ב'ראית פנים' לחייבים ב'ראית קרבן', ולשיטתו לכאורה כל החייב בראיה אמור להתחייב בקרבן. בנוסף, לפי תפיסתו של רש"י בגדר מצות הראיה, לא ניתן לכלכל את לשון התורה: "יראה כל זכורך", עם דברי הירושלמי שב'ראיית פנים' חייבים כל ישראל: אנשים, נשים וטף; שכן, לפי זה, הגבלת החיוב לזכרים כלל אינה אמורה ביחס למצות הראיה, אלא לגבי איסור "ולא יראה את פני ה' ריקם", ואילו בתורה מפורש כי מצות הראיה עצמה אמורה לגבי הגברים בלבד.

בהתאם לכך, יש ללמוד מדברי הירושלמי הבנה שונה בגדר מצות הראיה, על פיה מצות הראיה כוללת בתוכה שתי מצוות שונות: 'ראיית פנים' – עצם ההיראות בעזרה, ו'ראית קרבן' – הבאת קרבן עולת ראיה ברגל.

הבנה זו משתמעת גם מדברי תוספות בביאור המשנה:

על כן נראה לרבנו תם, דמתניתין מיירי בקרבן ובעזרה. [תוס', שם]

לפי תוספות, דברי המשנה: "הכל חייבין בראיה", מוסבים הן לגבי חובת הבאת הקרבן, הן לגבי חובת ההיראות בעזרה[4]. מדבריהם משתמע כי קיימות שתי חובות ראיה: 'ראית קרבן' ו'ראית פנים', וכעולה מדברי הירושלמי[5].

נראה כי שיטה זו, על פיה קיימות שתי חובות ראיה: 'ראית קרבן' ו'ראית פנים', מבוססת על שתי הפרשיות בהן מופיעה מצות הראיה: פרשת משפטים[6] ופרשת ראה.

בפרשת משפטים נזכרת מצות הראיה בכלל המצוות המזהירות על שמירת הברית עם הקדוש ברוך הוא וההכרה באדנותו, כדברי החזקוני שהובאו לעיל:

את חג המצות, וכל פטר רחם, וביום השביעי, וחג השבועות וחג האסיף, ראשית בכורי אדמתך. כל המצות הללו אות וסימן הם שאנחנו עבדיו של הקדוש ברוך הואשאנו באין לפניו במועד ומביאין לו דורונות להקביל פנים כדרך שעושין למלכים, ולכך הזהיר מצות אלו על הברית שהיה כורת. [חזקוני שמות לד, יח]

בהתאם לכך, עיקר מצות הראיה האמורה בפרשיה זו היא 'ראית קרבן' – "שאנו באין לפניו במועד ומביאין לו דורונות להקביל פנים כדרך שעושין למלכים". ואכן, בפרשייה זו מדגישה התורה את אדנות ה' המתבטאת במצות הראיה:

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה'. [שמות כג, יז]

לעומת זאת, בפרשת ראה אדנות ה' אינה נזכרת:

שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות, ולא יראה את פני ה' ריקם. [דברים טז, טז]

ונראה מן הכתובים כי המצוה היא בעצם ההיראות לפני ה' "במקום אשר יבחר", ראיה שיש בה שמחה, ברכה והודיה.

מסתבר, אם כן, כי שתי חובות הראיה מבוססות על שתי הפרשיות: 'ראית קרבן' עולה מתוך הציווי שבפרשת משפטים, ואילו 'ראית פנים' עולה מתוך הציווי שבפרשת ראה.

לסיום נעיר, כי ישנן השלכות שונות למחלוקת זו בגדר מצות הראיה וביחס בין העשה לבין הלאו[7]. מבין ההשלכות השונות נעסוק בדין קטן בראיה.

על אף הרישא הקובעת "הכל חייבין בראיה חוץ מחרש, שוטה וקטן", בסיפא של המשנה נאמר:

איזהו קטן? כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר 'שלש רגלים'. [חגיגה ב.]

רש"י מבאר:

אי זהו קטן כו' – אבל מכאן ואילך, אף על פי שאינו חייב מן התורה, הטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצות. [רש"י שם, ד"ה אי זהו]

לדבריו, המשנה מלמדת על חיוב להעלות את הקטנים לרגל מדין חינוך.

מדברי רש"י בהמשך ביאורו למשנה עולה כי החיוב בעולת ראיה נאמר רק לגבי גדול העולה לירושלים:

בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף – גדולהבא להיראות צריך להביא עולה, ואינה פחותה משתי כסף. [רש"י שם, ד"ה בית שמאי]

לעומתו, תוספות כותבים:

איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב – משם והלאה הוה ליה הגיע לחינוך ומדרבנן הוא דמחויב, וצריך להביא קרבנותיו נדבה. [תוס' שם, ד"ה איזהו]

לפי דבריהם, כשם שיש לחנך קטן בהיראות בעזרה, כך יש לחנכו בהבאת עולת ראיה.

מסתבר כי מחלוקת רש"י ותוספות בעניין זה נעוצה במחלוקתם העקרונית ביסוד החיוב בהבאת עולת ראיה. לפי רש"י, החיוב בראיה הוא על עצם ההיראות בעזרה, ואילו הבאת הקרבן באה רק מחמת אזהרת "ולא יראה את פני ה' ריקם". בשל כך, חיוב קטן בראיה מדין חינוך אמור רק ביחס לעצם הראיה ולא לגבי הבאת הקרבן. לעומת זאת, לפי תוספות, מצות הראיה מחייבת הן ב'ראיית קרבן' הן ב'ראיית פנים'. בשל כך, הואיל וחכמים הטילו את מצות הראיה גם ביחס לקטן – כשם שהוא חייב ב'ראיית פנים', כך הוא חייב ב'ראיית קרבן'.

על פי דברים אלו יש לעיין בדברי הרמב"ם:

כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצוות, שנאמר 'יראה כל זכורך'. [הל' חגיגה פ"ב ה"ג]

מדברי הרמב"ם, "אביו חייב להעלותו ולהראות בו", עולה כי חיוב ראיה ביחס לקטן אמור רק ביחס לעצם ההיראות בעזרה. מכאן שהרמב"ם סובר כשיטת רש"י, על פיה אין להביא עולת ראיה בעבור קטן העולה לרגל[8].

על פי האמור, דברים אלו צריכים עיון; לשיטת הרמב"ם, הבאת הקרבן היא חלק בלתי נפרד ממצות הראיה, ואם כן מדוע קטן אינו מביא עולת ראיה?

יישוב לשיטת הרמב"ם עולה מדברי האור שמח בביאור דרכו של הרמב"ם בפירוש דברי הירושלמי דלעיל:

והא דמחלק הירושלמי (חגיגה פ"א ה"א) בין ראיית פנים לראיית קרבן, לא חילק רק על קטנים, לא על נשים. והיינו, דעל קטנים לא שייך שום מצוה להם דלאו בני דיעה נינהו, רק דיליף מהקהל שמצוה על האב להביאן. אם כן, שפיר שייך שאביו מצווה להראות פנים בעזרה עם בניו הקטנים, ושלא להראות ריקם, להביא קרבן, וכולא חדא מצוה לאביהם. אבל נשים כיון שפטורין מקרבן תו אינם מצוות להראות פנים, דלאו מצוה היא כלל, ודוק.

[אור שמח הל' חגיגה פ"א ה"א ד"ה הראיה]

לטענתו, הרמב"ם סבור כי דברי הירושלמי אמורים לגבי קטנים בלבד. קטנים אינם ברי חיובא מצד עצמם, אולם הכתובים לגבי הקהל מלמדים כי חלק מחיוב האב הוא להיראות בעזרה עם בניו – "כדי לחנכו במצוות"[9]. בשל כך, החיוב האמור לגבי קטנים מחייב ב'ראיית פנים' בלבד – היראותם בעזרה יחד עם אביהם, אך חיוב 'ראיית קרבן' אינו שייך בהם[10].