רקע

הגמרא [עז:] מספרת על הוראתו של רבא לשכיב מרע לתת גט בשבת בלי לטלטלו על ידי הקנאת מקום הגט לאישה. הראשונים נחלקו כיצד האישה קנתה את הגט, ומחלוקתם מלמדת על גדרי "וְנָתַן בְּיָדָהּ" – האם זכיית האישה בגט צריכה להיעשות דווקא בקניין חצר, או שהיא יכולה להיעשות בקניינים נוספים.

הסבר הסוגיה

הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה - הרי זו מגורשת. [משנה עז.]

המשנה [עז.] אומרת שהגירושין יכולים להתקיים על ידי נתינת הגט ברשותה של האישה. דין זה טעון הסבר: בתורה נאמר "וְנָתַן בְּיָדָהּ", כיצד אם כן קובעת המשנה שדי שהגט יינתן ברשותה של האיש? מדוע אין צורך שהגט יגיע לידה ממש?

הגמרא לומדת דין זה מדרשה:

מנא הני מילי, דתנו רבנן, 'ונתן בידה' – אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מניין? תלמוד לומר 'ונתן' – מכל מקום. [גיטין עז.]

לדברי הגמרא, הכתוב "וְנָתַן" מלמד שאין צורך שהגט יגיע דווקא לידה הפיזית של האישה, ודי שהוא יגיע לרשותה.

דרשה זו אינה ברורה דיה: כיצד הכתוב "וְנָתַן" מלמד שאין צורך שהגט יגיע דווקא לידה של האישה? ואכן, בירושלמי מובא מקור שונה לדין המשנה:

'וכתב ונתן בידה' – אין לי אלא בידה, בגינתה בחצירה מניין? תלמוד לומר 'ונתן' 'ונתן'.

[ירושלמי ח, א]

לדברי הירושלמי דין חצר בגירושין נלמד מכך שבפרשיית הגירושין כותבת התורה פעמיים "וְנָתַן", וייתור זה מלמד שהגט יכול להינתן לרשותה של האישה.

הירושלמי שואל, שדרשה זו קיימת רק לפי שיטתו העקרונית של רבי עקיבא שיש לדרוש את הלשונות הכפולים שבתורה. אולם לשיטת רבי ישמעאל ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", עדיין יש לשאול מה המקור לדין המשנה:

עד כדון כרבי עקיבא, כרבי ישמעאל? [שם]

הירושלמי משיב שדין המשנה נלמד מפשט הפסוק:

תני רבי ישמעאל, 'ויקח את כל ארצו מידו ועד ארנון' – וכי מידו לקח, אלא מהו ידו – מרשותו. [שם]

לפי הסבר זה, פירוש "בְּיָדָהּ" אינו ידה הפיזית אלא רשותה של האישה.

ראשונים רבים [רמב"ן שם, ד"ה ת"ל; רשב"א שם, ד"ה ד"ה גגה; ריטב"א שם, ד"ה ת"ל; ר"ן לט: ד"ה הרי זו] מבארים שכוונת הבבלי לדרשתו של רבי עקיבא המובאת בירושלמי. לעומתם, תוספות [שם, ד"ה הזורק] מבארים שהדרשה מבוססת על 'כלל ופרט וכלל', וכן מביא הרשב"א בשם הרשב"ם:

ורבנו שמואל ז"ל פירש דמכלל ופרט וכלל דריש לה: 'ונתן' – כלל, 'בידה' – פרט, 'ושלחה' – חזר וכלל. הילכך מרבינן מ'ונתן' כל דבר שדומה לידה, והיינו כעין הפרט. [רשב"א עז. ד"ה גגה][1]

אמנם בדברי הבבלי דרשות אלו אינן מפורשות, ונראה שמטעם זה רש"י מבאר את דרשת הבבלי באופן שונה:

תלמוד לומר 'ונתן' מכל מקום – ודרשינן ליה באנפי נפשיה, מדלא כתיב 'ובידה יתננו', משמע לן נתינה כל דהוא. וידה דכתב רחמנא, דבעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה, כדמפרש לקמיה. [רש"י שם, ד"ה ת"ל ונתן]

לדברי רש"י, מכך שלא כתוב 'ובידה יתננו' אלא "וְנָתַן בְּיָדָהּ", לומדים שדי ב'נתינה כל דהוא', דהיינו אין חובה שהגט יגיע לידה של האישה באופן ממשי, אלא הגירושין מתקיימים בעצם מעשה הנתינה של הבעל אל האישה – בין כאשר הגט מגיע לידה ובין אם הוא מגיע לרשותה.

האחרונים [מלבי"ם דברים כד, א; תורה תמימה שם, אות מ; הכתב והקבלה בראשית יח, י ד"ה בן לשרה] מבארים שדרשה זו מבוססת על הנחה שהתורה מקדימה את הגורם העיקרי[2]. בשל כך, אם עיקר הגירושין הוא בהגעת הגט לאישה, התורה היתה צריכה לכתוב 'ובידה יתננו'. ואם כן, מכך שהתורה הקדימה את הנתינה וכתבה "וְנָתַן בְּיָדָהּ" יש ללמוד שעיקר מעשה הגירושין אינו בהגעת הגט אל האישה אלא במעשה הנתינה של הבעל. ומכאן שאת "וְנָתַן" יש לקיים כפשוטו – את הגט צריך לתת הבעל עצמו או שלוחו (הואיל ו'שלוחו של אדם כמותו'), ואילו "בְּיָדָהּ" אינו כפשוטו: הגט אינו צריך להגיע אל האישה עצמה או לידי שלוחה, אלא די שהוא יגיע לרשותה.

הבנה מעין זו עולה מדרשת הספרי:

'בידה' – אין לי אלא בידה, מנין לרבות גגה חצרה וחורבתה? תלמוד לומר 'ונתן' מכל מקום. אם כן למה נאמר 'בידה'? מה ידה מיוחדת שהיא רשותה, כך כל דבר שהוא רשותה.

[ספרי פרשת כי תצא פסקה רסט ד"ה בידה]

עם זאת, קיים הבדל בין דרשת הספרי לדברי רש"י. לפי הספרי, הואיל ועיקר מעשה הגירושין הוא נתינת הבעל ואילו קבלת האישה היא הגורם המשני. בשל כך, בעוד "וְנָתַן" מתפרש כפשוטו, והוא מלמד על חובת נתינת הגט על ידי הבעל, "בְּיָדָהּ" מתפרש שלא כפשוטו: אין צורך שהגט יגיע אל ידה של האישה, ודי שהוא יגיע לרשותה[3]. לעומת זאת, מדברי רש"י עולה הגדרה קיצונית יותר: עצם מעשה הנתינה של הבעל מחיל את הגירושין, והתורה כותבת "בְּיָדָהּ" רק כדי ללמד "דבעינן דומיא דמשתמרת לדעתה", דהיינו שרק נתינת גט לחצר משתמרת מקנה לאישה את הגט.

נראה כי שיטת רש"י מבוססת על הבנה שהגירושין נעשים על ידי הקנאת הגט לאישה. בשל כך, על אף הכתוב "וְנָתַן בְּיָדָהּ", הגירושין אינם תלויים בהגעת הגט אל האישה אלא בהקנאתו לה[4]. באופן זה, הכתוב "בְּיָדָהּ" אינו מחדש דין בדיני הגירושין אלא בדיני קניין חצר: רק חצר המשתמרת קונה, ולכן קניין חצר – באמצעותו קונה האישה את הגט – נעשה רק כאשר החצר משתמרת לדעתה של האישה.

שיטה זו, שעיקר הגירושין הוא במעשה נתינת הגט על ידי הבעל, עומדת בניגוד גמור לתפיסתו העקרונית של הרמב"ם – זה עסקנו בהרחבה בשיעורים הקודמים – כי כלל אין דין של נתינת הגט על ידי הבעל והגעת הגט אל האישה היא שמחילה את הגירושין. ואכן, הרמב"ם מבאר את טעם דין המשנה באופן שונה:

זה שנאמר בתורה 'ונתן בידה', אין עניין הכתוב אלא שיגיע הגט לה, ואחד ידה או חיקה או חצרה או שלוחה שעשת ידו כידה הכל אחד הוא, ואחד חצרה הקנויה לה או חצרה המושכרת לה או השאולה לה הכל רשותה היא, ומשיגיע הגט לרשותה נתגרשה.

[הל' גירושין פ"ה ה"א]

לדברי הרמב"ם, אין לפרש שהגירושין תלויים במעשה הפיזי של נתינת הגט מהבעל לידה של האישה, אלא "אין עניין הכתוב אלא שיגיע הגט לה" – כלומר הגירושין חלים בעצם הגעת הגט אל האישה. בהתאם לכך, אין צורך שהגט יגיע אל ידה הפיזית של האישה, אלא כוונת הכתוב שהגירושין חלים על ידי הגעת הגט אל רשותה של האישה – ידה, רשותה או יד שלוחה[5].

מכאן שהרמב"ם הולך בדרכו של הירושלמי, שהדרשות אינן מוציאות את הכתוב מידי פשוטו אלא הן מבארות כיצד יש להבין את המונח 'יד' – לא כיד פיזית אלא כרשות.

דברים אלו מתאימים לתפיסתו העקרונית של הרמב"ם, שהגירושין נעשים על ידי "שילוח בכתב". לפיכך, היא מגורשת בכל אופן בו 'סיפור הדברים' שבגט מגיע אל האישה, בין כאשר הגט מגיע לידה הממשית ובין כאשר הוא מגיע לרשותה.

סיכום

המשנה אומרת שהגירושין חלים בנתינת הגט לחצרה של האישה. מדברי הירושלמי עולה שביסוד הדין עומדת פרשנות מרחיבה למושג 'יד' – לא כיד פיזית אלא כרשות. ראשונים רבים מסבירים באופן זה גם את דרשת הבבלי, אך לפי רש"י ביסוד הדין עומד העיקרון שהגירושין נעשים על ידי הקנאת הגט לאישה, ולכן הגירושין חלים בעצם העובדה שהאישה קונה את הגט בקניין חצר.

הרמב"ם חולק על תפיסתו של רש"י מיסודה, ולשיטתו הגירושין נעשים על ידי הגעת הגט אל האישה. לפיכך, לשיטתו – בדומה לשאר הראשונים – ביסוד הדין עומד העיקרון שהגירושין נעשים לא על ידי מעשה נתינת הגט אל ידה הפיזית של האישה, אלא בכל אופן בו הגט מגיע אל האישה – לידה הפיזית או למרחב בו היא נמצאת.