בשיעור הקודם עסקנו בדין הפרת נדרי נערה מאורסה, אותם מפירים האב והארוס יחדיו. בעניין זה ראינו מחלוקת ראשונים בהבנת היחס בין הפרת האב להפרת הבעל בנערה מאורסה: לפי הריטב"א [כג. בדפי הרי"ף ד"ה מת הבעל], כוח ההפרה המרכזי נתון בידי האב, אלא שהתורה קבעה שגם הארוס צריך להצטרף להפרת הנדר – "שהתורה עשאתו סניפין לאב מפני שנכנסה לרשותו קצת". לעומת זאת, לפי הרי"ד [ע: ד"ה אלא שקידשה] ותלמיד הרשב"א [קידושין ד. בהפרת] התורה נתנה לארוס כוח עצמי[1]. לאור הבנות אלו נעסוק בשיעור זה בדין המשנה לגבי הפרת הנדר כאשר מת אחד מהם.

המשנה מבחינה בעניין זה בין מיתת הארוס למיתת האב:

מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל, מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. [משנה ע.]

מבואר, אם כן, כי כאשר האב מת, הארוס אינו יכול להפר את הנדר לבדו. לעומת זאת, אם הארוס מת, יכול האב להפר את הנדר לבדו.

הריטב"א מבאר את טעם הבחנה זו על פי שיטתו דלעיל:

וטעמא דמילתא, משום מן האירוסין האב עיקר והבעל טפל, דהא תלמודא טעמא דהפרת נדרים כרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, הילכך מן האירוסין שאין ליבה גס בו אינה נודרת לגמרי על דעתו של ארוס, אלא שהתורה עשאתו סניפין לאב מפני שנכנסה לרשותו קצת. ומשום הכי כשמת קודם הקמה חשיב כמאן דליתיה ונתרוקנה רשותו לאב. [ריטב"א, שם]

לדבריו, עיקר כוח ההפרה מסור בידי האב (שכן הבת נודרת על דעתו), ולכן אמנם כאשר הארוס קיים ההפרה צריכה להיעשות גם על ידו, אך כאשר הוא מת – יכול האב להפר את הנדר לבדו.

מדבריו עולה שדין "נתרוקנה רשות לאב" מלמד שלאחר מיתת הארוס די בהפרת האב לבדה. אולם, מדברי הר"ן עולה שיטה שונה בעניין זה. דברי הר"ן אמורים ביחס למחלוקת בית הלל ובית שמאי בדין 'נתרוקנה' לאחר שהאב הפר את חלקו לפני מיתת הארוס:

שמע אביה והפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, חוזר האב ומפר חלקו של בעל. אמר רבי נתן: הן הן דברי בית שמאי, בית הלל אומרים: אין יכול להפר. שמע מינה לבית שמאי מיגז גייז, לבית הלל מקלש קליש, שמע מינה. [נדרים סט.]

הר"ן כותב בביאור טעם המחלוקת:

וקא יהבינן טעמא, משום דלבית שמאי מיגז גייז – כשהפר האב תחילה הפר חלקו בלבד וחלק הבעל לא נגרע כלל, אלא עדיין הוא קיים לגמרי וחשוב הוא להורישו לאב. ולבית הלל מקלש קליש – כשהפר האב חלקו נגרע חלקו של בעל ואינו חשוב להורישו לאב, דכיון דאב אכתי איתיה הפרה דידיה לא בטלה לה ואכתי נדרא בקלישותה קאי, וכיון דקליש ליה חלקו של בעל לא מצי מפר אב. [ר"ן שם, ד"ה אבל]

הר"ן מבאר שיסוד מחלוקתם הוא האם לאחר שהאב הפר את חלקו, האב יכול 'לירש' את חלקו של הארוס: לפי בית שמאי, חלקו של הבעל קיים במלואו, ולכן "חשוב הוא להורישו לאב". לעומת זאת, לפי בית הלל, חלקו של הבעל נקלש מחמת הפרת האב, ולכן "אינו חשוב להורישו לאב".

דברי הר"ן מבוססים על הנחה שדין 'נתרוקנה' מבוסס על ירושת האב את חלקו של הארוס[2]. לפי הנחה זו, דין 'נתרוקנה' אינו מלמד שלאחר מיתת הארוס האב יכול להפר את הנדרים לבדו; גם לאחר מיתת הארוס כעיקרון יש צורך בהפרת שניהם, אלא שדין 'נתרוקנה' מלמד שהאב 'יורש' את חלקו של הארוס, וכך הוא יכול להפר לא רק את חלקו אלא גם את חלק הארוס.

הבנה זו מתאימה לתפיסת הרי"ד ותלמיד הרשב"א דלעיל, על פיה לארוס יש כוח עצמי בהפרת הנדר, וכך לאב ולארוס יש זכות שווה על הנדר. באופן זה, כביכול חצי מכוח ההפרה נתון בידי האב וחציו האחר נתון בידי הארוס. בשל כך, גם לאחר מיתת הארוס, נדרשת גם הפרה על חלקו של האב וגם על חלקו של הארוס, אלא שחידשה התורה שההפרה על חלקו של הארוס יכולה גם היא להיעשות על ידי האב.

שתי הבנות אלו ביסוד דין 'נתרוקנה', עומדות ביסוד מחלוקת הראשונים בדין 'הפרה לאחר הפרה'.

הרשב"א מוכיח שיש הפרה אחר הפרה מדין 'נתרוקנה':

וכלשון שכתבתי נראה לי, דהא תניא, 'שמע בעלה והפר לה, ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל, חוזר האב ומפר חלקו של בעל', דאלמא דאף על גב דהפרת הבעל יצאה בשעת שאינה ראויה... ואפילו הכי קתני חוזר האב ומיפר חלקו של בעל... אלמא לא אמרינן כיון דמעיקרא לא היתה הפרת הבעל הפרה שוב לא יכול האב להפר מחמת הבעל שאין הפרה אחר הפרה. [רשב"א סז. ד"ה וחזר]

לדברי הרשב"א, הדין שהאב יכול לחזור ולהפר את חלקו של הארוס לאחר שהארוס הפר ומת, מלמד ש'יש הפרה אחר הפרה'.

המאירי דוחה ראיה זו:

אלא שלדעתי אין זו ראיה ברורה, שהרי מכל מקום הואיל ונתרוקנה רשות הבעל.

[מאירי סו: ד"ה וגדולי המחברים]

לטענת המאירי, אין להוכיח מדין זה ש'יש הפרה אחר הפרה', שכן דין 'אין הפרה אחר הפרה' מלמד שאדם אינו יכול לשוב ולהפר פעם נוספת, אך בדין זה לא מדובר באדם החוזר ומפר פעם נוספת, אלא בהפרה על ידי האב לאחר הפרת הארוס.

רבי שמואל רוזובסקי כותב בביאור יסוד מחלוקתם:

ובביאור פלוגתייהו דהרשב"א והמאירי נראה דנחלקו בביאור הדין דנתרוקנה רשות הארוס לאב, דהרשב"א סבירא ליה דגדר דין נתרוקנה הוא דהאב בא מכח הארוס והוא מקבל את כח ההפרה של הארוס... והמאירי סבירא ליה דגדר דין נתרוקנה אינו דכח ההפרה של הבעל עובר לאב, אלא הביאור הוא דכשמת הארוס נעשה האב בעלים על כל הנדר, דבדין נתרוקנה נתחדש דהרשות הכללית שהיה לו בנדר מקודם בשותפות מתפשטת על כל הרשות נדר, ואין צורך לכח ההפרה בפועל של הארוס, כי אם דהוא מיפר מכח בעלותו העצמית את כל הנדר ואינו צריך לכח ההפרה של הארוס. ומשום הכי דעת הרשב"א, דכיון דדין נתרוקנה הוא דהאב מקבל את כח ההפרה של הארוס, לא שייך נתרוקנה אלא כשהיה לארוס קודם שמת כח ההפרה, ואי היה הדין דאין הפרה אחר הפרה, והיינו דכבר אין לארוס כח הפרה אחר שהיפר, לא שייך בזה דין נתרוקנה... אבל המאירי דסבירא דגדר דין נתרוקנה הוא דבמיתת הארוס נעשה האב בעלים על כל הנדר ומיפר מכח בעלות העצמית, שפיר כתב דאף אי נימא דאין הפרה אחר הפרה וכבר בטל כח ההפרה של הארוס, מכל מקום כשמת שפיר יכול האב להפר, כיון דבדין נתרוקנה נאמר דאין האב צריך לכח ההפרה של הארוס, אלא דהוא מיפר מכח בעלותו העצמית על הנדר שנעשה עליה בעלים לאחר מיתת הארוס.

[חדושי רבי שמואל סי' טז אות ב]

לדבריו, הרשב"א סבור שדין 'נתרוקנה' יסודו בירושת האב את כוח ההפרה של הארוס (כשיטת הר"ן). בשל כך, אם 'אין הפרה אחר הפרה', לארוס אין כוח הפרה לאחר שהוא הפר פעם אחת, ולכן האב אינו יכול לירש ממנו את כוח ההפרה. לעומתו, המאירי סבור שדין 'נתרוקנה' יסודו בהגדרה שלאחר מיתת הארוס האב יכול להפר לבדו (כשיטת הריטב"א). לכן, גם אם לארוס אין כוח הפרה, אין מניעה שהאב יפר את הנדר.

על פי האמור יש לשוב ולעיין בשיטת רבנו יחיאל, בה עסקנו בשיעור שמונה עשר ['הפרת הבעל']. כזכור, הטור מביא שלוש שיטות לגבי כוחו של האב בהפרת נדרים שאינם עינוי נפש ואינם 'בינו לבינה':

דין האב עם בתו ככל דין הבעל עם אשתו... והרמב"ם כתב שהאב מיפר לבתו כל ענייני נדרים, ולא נהירא. וה"ר יחיאל חילק: קודם שנתארסה מיפר כל נדריה, אבל נתארסה מת הבעל וחזרה לרשותו אז אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק בזה. [טור סי' רלד]

לשיטת הרמב"ם, האב מפר לבתו את כל נדריה. לשיטת הרא"ש, האב מפר לבתו רק נדרי עינוי נפש ו'דברים שבינו לבינה'. ולשיטת רבנו יחיאל, לפני האירוסין האב מפר את כל הנדרים, ולאחר האירוסין (גם לאחר שמיתת הארוס) האב מפר רק נדרי עינוי נפש ו'דברים שבינו לבינה'.

רבי שמואל רוזובסקי [שם, אות ז] מציע ששיטת רבנו יחיאל מבוססת על תפיסה שדין 'נתרוקנה' יסודו בירושת האב את כוח ההפרה של הארוס, והגדרה זו קיימת גם ביחס לנדרים שהאישה נודרת לאחר מיתת הארוס. אמנם, רבי שמואל רוזובסקי דוחה הצעה זו מסברה: לגבי נדרים שהאישה נודרת בחיי הארוס, יש מקום לומר שהאב מפר מכוחו של הארוס המת; אך אין סברה לומר שלארוס המת יש 'זכות' בנדרים שהאישה נודרת לאחר מותו, והפרת האב נעשית 'מכוחו'. לכן, רבי שמואל רוזובסקי מבאר את טעמו של רבנו יחיאל באופן שונה:

והברור בכוונת רבנו יחיאל הוא דסבירא ליה דבהאי קרא דהספרי דנאמר ביה דהוקש אב להבעל לעניין דאין מיפר אלא נדרי עינוי נפש... בהכרח דנתחדש בהאי קרא דמיד כשנעשית ארוסה פקע כח האב לגמרי לעניין נדרים שאינם עינוי נפש, ויצאה מרשות אב לעניין נדרים אלו. וביאור הדברים הוא, דכיון דאמרה תורה דכשהיא ארוסה יוצאה מרשות אביה לעניין שאין יכול להפר אלא עם הארוס, וזה הוי בגדרי יציאה מרשות אב... והשתא כל בעלותו בבת הוא רק מכח רשות השותפות. ומעתה יש לומר דבהאי קרא דילפינן מיניה דמאירוסין ואילך אין האב מיפר נדרים שאינם עינוי נפש, נאמר בהאי קרא דעל כל מה שאין לו שותפות עם הארוס יוצאה מן האב לגמרי... ומשום הכי ליכא בזה דין חזרה לרשות אביה אף לאחר שמת האב, דדין חזרה לא נאמר אלא לעניין נדרים שגם כשהיתה ארוסה לא היה יציאה גמורה מן האב, ורק דהיה לו שותף עליהם, ובזה אמרינן דכשמת השותף חזרה לרשות אביה כמו שהיתה קודם שנתארסה, אבל לעניין נדרים שאינם נדרי עינוי נפש, שכבר יצאה מרשות האב לגמרי עליהם בשעה שנתארסה, לעניין זה לא נאמר דין חזרה.

[חדושי רבי שמואל שם, אות ז]

מדבריו עולה, כי רבנו יחיאל בהכרח חולק על שיטת הריטב"א הסובר שהפרת נדרי נערה מאורסה ביסודה מסורה לאב והפרת הארוס היא בגדר 'סניפין' בלבד. לפי רבנו יחיאל, נערה מאורסה יוצאת מרשות אביה: עד האירוסין היא בבעלותו המלאה של אביה, ולכן הוא יכול להפר את כל נדריה. לעומת זאת, משעת האירוסין היא כבר אינה בבעלותו המלאה, ולכן מכאן ואילך כוח הפרתו מוגבל לנדרים שהבעל יכול להפר: נדרי עינוי נפש ו'דברים שבינו לבינה'[3].

לסיום נציין לחידושו של רבי אריה לייב מאלין שקיימים שני גדרים בדין 'נתרוקנה'. דבריו מבוססים על סוגיית הגמרא המחלקת בין 'נדרים שנראו לארוס ראשון' (=שהארוס שמע אותם) ל'נדרים שלא נראו לארוס ראשון':

מנלן דארוס אחרון מיפר נדרים שנראו לארוס ראשון? אמר שמואל: אמר קרא 'ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה' – נדרים שהיו עליה כבר. דלמא הני מילי שלא נראו לארוס ראשון, אבל נדרים שנראו לארוס ראשון לא מצי מיפר ארוס אחרון? 'עליה' קרא יתירא הוא. [נדרים עא.]

רבי אריה לייב מאלין מציע שגם למסקנת הגמרא קיים הבדל בכוחו של האב בין שני סוגי נדרים אלו:

והנראה בזה, דהנה בעיקר דינא דנתרוקנה יש לחקור אם באמת הא דהאב מיפר לאחר מיתת הארוס הוא משום דלאחר מיתת הארוס חזרה לרשות אביה... ולהאב יש לו דין וכח הפרה בעצמו על כל הנדר... או דמטעם נתרוקנה לחוד יכול האב להפר, ומשום דיורש כח וזכות הפרה של ארוס, ואב במקום בעל קאי. ונראה דבזה הוא דחלוק נדרים שנראו לארוס ראשון מנדרים שלא נראו לארוס ראשון, אף דבתרוייהו צריכים לבוא מדין נתרוקנה... דבלא נראו לארוס ראשון האב מיפר מכח הפרה אשר לו בעצמו, והנתרוקנה מועיל רק שלא יגרע הארוס את כח ההפרה של האב. ובנדרים שנראו לארוס, כיון דכבר שמע הארוס ונראין להפרה שלו, אז מועיל הדין דנתרוקנה להוריש להאב את כח הפרה שלו, ויכול האב להפר מטעם נתרוקנה לחוד, ומשום דאב במקום בעל קאי. [חדושי רבי אריה לייב סי' כג]

לדבריו, ב'נדרים שנראו לארוס ראשון' הפרת האב הוא מחמת ירושת כוחו של הבעל. לעומת זאת, ב'נדרים שלא נראו לארוס ראשון', הפרת האב היא מחמת כוחו העצמי; נדרים אלו 'נראו' לו בלבד, ולכן בסמכותו להפר אותם לבדו.