בשיעורים הקודמים עסקנו בהפרת הבעל את נדרי אשתו ובהפרת האב את נדרי בתו. המשנה מלמדת על דין נוסף:

נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. הפר האב ולא הפר הבעל, הפר הבעל ולא הפר האב – אינו מופר, ואין צריך לומר שקיים אחד מהן. [משנה סו:]

האב והבעל מפירים בשותפות את נדרי נערה מאורסה.

הגמרא מביאה לדין זה שני מקורות:

ונערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה, מנלן? אמר רבה: אמר קרא 'ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה', מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה... דבי רבי ישמעאל תנא: 'בין איש לאשתו בין אב לבתו' – מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה.

[נדרים סז.-סח.]

מצב ייחודי זה, בו הפרת הנדר נעשית בשותפות האב והבעל, מעלה שאלה: מהו היחס בין שתי ההפרות? האם לאב ולבעל יש כוח שווה בהפרת הנדר, או שהפרת אחד מהם היא המרכזית וההפרה השנייה טפלה לה?

מדברי הראשונים עולה מחלוקת בעניין זה.

הריטב"א כותב:

דמן האירוסין האב עיקר והבעל טפל, דהא תלמודא טעמא דהפרת נדרים כרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה נודרת... הילכך מן האירוסין שאין לבה גס בו אינה נודרת לגמרי על דעתו של ארוס, אלא שהתורה עשאתו סניפין לאב מפני שנכנסה לרשותו קצת.

[ריטב"א כג. בדפי הרי"ף ד"ה מת הבעל]

לדבריו, הכוח המרכזי נתון בידי האב, משום שהאישה נודרת דווקא על דעתו של האב ולא על דעתו של הארוס. ועם זאת, התורה קבעה שגם הארוס צריך להצטרף להפרת הנדר – "שהתורה עשאתו סניפין לאב מפני שנכנסה לרשותו קצת".

שיטה זו עולה מדברי הירושלמי:

פשיטא דא מילתא, לא היפר האב את חלקו ועברה על נדרה, לוקה. היפר האב ולא היפר הבעל, מהו שתלקה; או מאחר שאם ימות הבעל מתרוקנת אצל האב, אינה לוקה.

[ירושלמי פ"י ה"א]

הירושלמי כותב שהפרת הבעל לבדה אינה משמעותית, ואילו לגבי הפרת האב לבדה יש להסתפק, שכן על אף שהנדר אינו מתבטל לחלוטין ללא הפרת האב, ייתכן ודי בהפרת האב כדי שלא תלקה אם עברה על נדרה. מבואר מכך כי הירושלמי נוקט שכוח ההפרה העיקרי מסור לידי האב, והבעל אינו אלא נלווה אליו.

אמנם, הבבלי מביא ספק מעין זה לגבי הבעל:

איבעיא להו, בעל מיגז גייז או מקליש קליש? היכא קא מיבעיא לן, כגון דנדרה מתרין זיתין ושמע ארוס והיפר לה ואכלתנון, אי אמרינן מיגז גייז לקייא, אי אמרינן מקליש קליש איסורא בעלמא הוא. [נדרים סח.]

הבבלי נוקט כדבר פשוט שיש כוח מסוים גם להפרת הבעל שלא מתלווה אליה הפרת האב, והוא מסתפק מהי השפעתה על הנדר – "מיגז גייז או מקליש קליש". על פי זה ניתן להבין כי הבבלי חולק על תפיסת הירושלמי מיסודה, ולדידו הפרת הבעל אינה טפלה להפרת האב אלא יש כוח עצמי להפרת הנדר. בהתאם לכך, לכל הפרה יש משמעות מצד עצמה, אך הנדר מתבטל באופן מלא רק בשותפות של שתי ההפרות.

תפיסה זו, על פיה לארוס יש כוח עצמי בהפרת הנדר, עולה בבירור משיטתו הייחודית של התוספות רי"ד בדין ארוסה יתומה:

הוא הדין נמי דמצי למימר שקידשה כשהיא נערה ונדרה כשהיא בוגרת, או נערה יתומה שנתארסה מאיליה, שכיון שאין עליה רשות אב כי אם רשות הארוס בלבד, הארוס מיפר נדריה, דאף על גב דהיא ארוסה קרינן בה 'ואם בית אשה נדרה', דלא בעינן נישואין אלא לאפוקי מרשות אב ולהכניסה כולה ברשות בעל, אבל השתא דלית לה אב או דבגרה, כולא קיימא ברשות ארוס להפר נדריה. [תוס' רי"ד ע: ד"ה אלא שקידשה]

לשיטתו, נדרי ארוסה יתומה מופרים על ידי הארוס לבדו. מדבריו עולה כי כעיקרון לארוס יש כוח עצמי להפרת הנדר, אלא שכאשר הארוסה עדיין בבית אביה – אין ביכולתו להפר את נדריה לבדו, וההפרה צריכה להיעשות בשותפות עם האב. בשל כך, אם הארוסה אינה בבית אביה – הארוס מפר את נדריה לבדו[1].

הקרן אורה מעלה הצעה קיצונית עוד יותר:

ובהא דמיבעי ליה להש"ס גבי בעל, כתבו הרא"ש והר"ן ז"ל דהוא הדין באב קמיבעי ליה וחד מינייהו נקט. והיה אפשר לומר דדוקא בבעל קמיבעי להו, משום דעומדת למכנס לרשותו, והוא לבדו יפר. ומשום הכי פשיטא להו דחדא מינייהו עושה על כל פנים. וכן משמע פשטיה דקרא דהפרת הבעל מהני גם בארוסה, כמו שנאמר 'והיה אם ביום שמוע אישה יניא אותה', אבל האב אינו עושה כלום בהפרתו. ואיפכא מסברת הירושלמי, דהפרת האב עדיפא... אלא דלא משמע כן בשמעתין בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל.

[קרן אורה סח. סוד"ה איבעיא להו]

לפי הצעה זו, כוחו של הארוס עדיף מכוחו של האב, הואיל והאישה עומדת להיכנס לרשותו.

תפיסה זו עולה מדברי תלמיד הרשב"א ביחס לנאמר בגמרא במסכת קידושין, כי דין הפרת נדרי נערה מאורסה מלמד שלעניין זה הנערה יוצאת מרשות אביה:

בהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה, דתנן, נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה.

[קידושין ד.]

תלמיד הרשב"א שואל על כך:

ואם תאמר, ואכתי היכי נפקא מרשותיה, דהא אין הבעל לבדו יכול להפר בלא האב, כדקתני 'אביה ובעלה מפירין נדריה'. [תלמיד הרשב"א שם, ד"ה בהפרת]

תלמיד הרשב"א מתרץ:

ויש לומר, דכי מצריכין בהפרת נדרים אביה, לאו משום שתהא עדיין ברשות האב, אלא לפי שעדיין לא נכנסה ברשות הבעל לגמרי, כדאמרינן התם 'לא נתרוקנה רשות לבעל', והאישה נמי אין לה כח לזכות בעצמה, לכך נשאר בה זכות לאביה. [שם]

לדבריו, ביחס להפרת נדרים נערה מאורסה אינה נחשבת לנתונה ברשות אביה; היא עומדת ברשות בעלה, ורק משום "שעדיין לא נכנסה ברשות הבעל לגמרי... לכך נשאר בה זכות לאביה". נראה מכך כי לשיטתו הפרת האב טפלה להפרת הארוס[2].

שאלה עקרונית זו ביסוד כוחו של הארוס, האם יש לו כוח עצמי או שהפרתו היא רק בגדר 'סניפין' להפרת האב (כדברי הריטב"א), עומדת ביסוד דיונו של המאירי האם בנערה מאורסה ניתן להפר נדרים שאינם עינוי נפש ואינם 'דברים שבינו לבינה'[3].

בשיעור הקודם עסקנו במחלוקת הרמב"ם [הל' נדרים פי"ב ה"א] ורוב הראשונים האם אב יכול להפר גם נדרים שאינם עינוי נפש ואינם 'דברים שבינו לבינה'. המאירי בתחילת דבריו מביא ראיה כנגד שיטת הרמב"ם מדין ארוס:

ועוד יש לי ראיה לדבריהם, שאם האב מפר בכל נדר, כשהיא ארוסה מיהא, שהוא צריך לשיתוף הארוס, היאך הארוס מצטרף עמו לנדר שאין בו עינוי נפש ושאינו מדברים שבינו לבינה. [מאירי סח. ד"ה ואם תאמר]

לדבריו, שותפות הבעל והאב בנערה מאורסה מלמדת שגם האב אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ו'דברים שבינו לבינה'.

אמנם, המאירי מציע שיש בעניין זה חילוק בין פנויה לארוסה:

עד שמכאן נראה לי לומר שבארוסה מיהא אין מצטרפין להפר אלא באותם שהבעל מיפר, אבל בפנויה יראה שהאב מפר בכל הנדרים, שהרי עינוי נפש בבל כתיב, ודברים שבינו לבינה אין להם מקום אצל האב. [שם]

לפי הצעה זו, אב יכול להפר את כל נדרי בתו הפנויה (כשיטת הרמב"ם), ורק לגבי ארוסה כוח ההפרה מוגבל לנדרים שיש בהם עינוי נפש ול'דברים שבינו לבינה'[4].

המאירי מוסיף ומסתפק בעניין זה:

אלא שאיני יודע בארוסה מיהא אם דבריהם מכריעים כדעתי שלא להפר שניהם אלא באלו אם לאו. [שם]

אם כן, המאירי מציע שאם אב יכול להפר את כל נדרי בתו, גם ארוס מפר את כל נדריה, גם אלו שאינם לא נדרי עינוי נפש ולא 'דברים שבינו לבינה'.

נראה שהספק תלוי בהבנות דלעיל ביסוד כוחו של הארוס: אם לארוס אין כוח עצמי והוא יונק את כל כוחו מהאב, ביכולתו להפר את כל הנדרים שבידי האב להפר (ולשיטת הרמב"ם – גם נדרים שאינם עינוי נפש ואינם 'דברים שבינו לבינה'). לעומת זאת, אם כוחו של הארוס הוא עצמי, מסתבר שכשם שלאחר הנישואין הוא מפר רק נדרי עינוי נפש ו'דברים שבינו לבינה', כך גם במהלך תקופת האירוסין הוא מפר רק נדרים אלו[5].

מדברי הרשב"א עולה תפיסה מורכבת בהבנת היחס בין הארוס לאב.

מחד, הרשב"א כותב:

והיינו נמי טעמא דקרא דאמר דארוסה אביה ובעלה מפירין נדריה, מפני שנותנת דעתה על שניהם, ובשלא נתארסה אינה נותנת דעתה אלא על האב. [רשב"א עג: ד"ה ועד כאן]

מפורש בדבריו כי נערה מאורסה נודרת גם על דעת האב וגם על דעת הארוס (ובניגוד לדברי הריטב"א דלעיל, כי היא נודרת על דעת האב בלבד).

מאידך, הרשב"א כותב ביחס לדין הגמרא [סז.] "דהפר אחד מהן וקיים אחד, וחזר המקיים ונשאל על הקמתו, מהו דתימא מאי דאוקי הא עקריה, קא משמע לן דמפירין שניהם בבת אחת", שהדברים אמורים רק כאשר ההקמה נעשתה על ידי האב:

ויש לומר, דקיים אחד דקאמר היינו דוקא אב, ומאי אחד? מיוחד שבהם, והיינו אב... וטעמא, לפי שהורע כח הבעל ואין הפרתו כלום אלא כשהיה האב ראוי להפר, שאין הבעל מיפר אלא בשותפות ובשעה ראויה לשניהם. [רשב"א סז. ד"ה וקשיא]

עולה מכך כי לשיטתו ההפרה העיקרית היא של האב, והפרת הארוס טפלה לה.

הרב אהרן יפה'ן [מילואים לחידושי הריטב"א סי' יז אות ג] מבאר, שהרשב"א הולך לשיטתו – המובאת בתשובתו [ח"ד סי' שי][6] – כי סברת "כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת" אינה סיבה ישירה לכוחו של הבעל להפר את הנדר. לדברי הרשב"א, הפרת הנדרים היא חידוש של התורה, וסברה זו היא רק בגדר 'טעמא דקרא' – התורה חידשה שהאב והבעל יכולים להפר את הנדר משום שהאישה נדרה את הנדר על דעתם. בהתאם לכך, על אף שנערה מאורסה נדרה גם על דעת האב וגם על דעת הארוס, התורה נתנה את כוח ההפרה המרכזי לאב, הואיל והאישה נמצאת בביתו, וכוחו של הארוס הוא טפל לכוחו של האב.

לסיום נציין לדיון נוסף ביחס בין הפרת האב להפרת הבעל. לכאורה, כפי שמשתמע מסוגיית הגמרא [סח.], אלו שתי הפרות שונות, ששתיהן נצרכות כדי לבטל את הנדר. אמנם, מדברי הרמב"ם נראה לא כך.

הרמב"ם פוסק ששתי ההפרות צריכות להיעשות באותו היום:

נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה והפר ולאחר ימים שמע הארוס והפר ביום שמעו, אין זה מופר, שנאמר 'ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וגו' ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה ושמע אישה ביום שמעו' וגו'. הא למדת שאחר שהפר האב ושמע הארוס, הרי זה מפר ביום שמוע האב. והוא הדין אם שמע ארוס והפר ואחר כמה ימים שמע האב והפר ביום שמעו, שאינו מופר. [הל' נדרים פי"ב הי"ז]

בנוסף, הרמב"ם פוסק שהפרת אחד שנעשתה לאחר הקמת האחר אינה חלה:

נערה מאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה האחר אף על פי שנשאל לחכם והתיר לו הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר לה, שאין להם להפר אלא שניהם כאחד. [הל' נדרים פי"ג הכ"א]

נראה מכך כי לשיטתו נדרי נערה מאורסה מופרים רק על ידי הפרה משותפת הנעשית כאחת על ידי האב והארוס.