בשיעור הקודם עסקנו בהפרת הבעל: עיינו בדברי הגמרא שטעם הדין הוא משום ש"כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת", עמדנו על מחלוקת הראשונים בביאור טעם זה וביררנו האם טעם זה מוסכם. בשיעור זה נעסוק בהפרת הבעל ונבחן את היחס בינו לבין הפרת האב.

כאמור, בסוגיות שונות נאמר שהפרת הבעל מבוססת על העיקרון ש"כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת". על פי זה יש לברר האם עיקרון זה עומד גם ביסוד הפרת האב; האם גם כוח ההפרה שלו נובע מכך שבתו נודרת על דעתו?

בדברי הגמרא לא מופיעה אמירה זו במפורש, ש'כל הנודרת על דעת אביה היא נודרת', אך היא עולה מדברי הראשונים:

האשה הנשואה הנודרת תחת בעלה, אף על פי שאמרה בפירוש שאינה נודרת על דעת בעלה, אפילו הכי בעלה מפר לה. שהתורה נתנה אותה ברשות הבעל לכל נדר ולכל שבועת איסור שיש בו עינוי נפש או שהוא בינו לבינה, וכן ברשות האב, כל שהיא נערה וברשותו של אב, שלא נישאת. מפני שהרוב כך דעתן ורובן על דעת כן הן נודרות.

[שו"ת הרשב"א ח"ד סי' שי]

נערה היא מתחילת י"ב עד סוף ששה חדשים, אם יש לה אב הרי היא ברשותו והוא יכול להפר כל נדריה ושבועותיה ביום שמעו, דחזקה שעל דעת שירצה אביה נדרה וכאלו התנתה בפירוש. [רבנו בחיי במדבר ל, ד]

הנערה כמו שפחה לאביה, וכשהיא נודרת אדעת אביה היא נודרת, כמו אישה אדעת בעלה, ומשום הכי בידם להפר. [בכור שור במדבר ל, ו]

כתב הרא"ש: כיון דסתם אשה אדעת אביה או בעלה נדרה לכן אפילו אם אביה או בעלה נתן לה רשות לידור אח"כ ביום שמעו יכול להפר. [דרישה סי' רלד ס"ק א]

על פי דברים אלו, הפרת האב שווה במהותה וביסוד כוחה להפרת הבעל.

השוואה זו עולה מדרשת הספרי הלומד מן הכתובים שבעל מפר רק נדרי עינוי נפש ו'דברים שבינו לבינה':

'כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש' – למה נאמר? לפי שהוא אומר 'והפר את נדרה אשר עליה', שומע אני בין נדרים שיש בהן ענוי נפש בין נדרים שאין בהם ענוי נפש, תלמוד לומר 'כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו' – לא אמרתי אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש. אין לי אלא נדרים שיש בהן ענוי נפש, נדרים שהם בינו לבינה מנין? תלמוד לומר 'אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו'.

[ספרי פרשת מטות פסקה קנה]

והספרי מוסיף ולומד מהכתוב שגם אב מפר רק נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה:

'כל נדר וכל' – אין לי אלא בעל שאינו מפר אלא נדרים שיש בינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש, האב מנין? הרי אתה דן: הואיל והבעל מפר והאב מפר, מה הבעל אין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש, אף האב לא יפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש... תלמוד לומר 'אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו' – על כורחיך אתה מקיש את האב לבעל, מה הבעל אין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם עינוי נפש, אף האב אין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן עינוי נפש. [שם]

עולה מכך כי לפי הספרי כוחו של האב בהפרת נדרים שווה לכוחו של הבעל. בהתאם לכך, כשם שבעל מפר רק נדרים שיש בהם עינוי נפש ו'דברים שבינו לבינה', כך האב אינו מפר אלא נדרים אלו בלבד.

הרמב"ן [במדבר ל, יד; הלכות נדרים כה.], הרא"ש [עט. ד"ה שיש בהן] והר"ן [סח. ד"ה לומר שהבעל] מביאים את דרשת הספרי ופוסקים אותה להלכה. אמנם, ברמב"ם מפורש לא כך:

כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו, שנאמר 'כל נדריה ואסריה', אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש או שהן בדברים שבינו לבינה, כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול או שלא תתקשט שנאמר 'בין איש לאשתו'.

[הל' נדרים פי"ב ה"א]

לפי הרמב"ם, בניגוד לבעל שיכול להפר רק נדרי עינוי נפש ו'דברים שבינו לבינה', אב יכול להפר את כל נדרי בתו.

חכמי לוניל שאלו את הרמב"ם על פסק זה, כיצד פסק בניגוד לדרשת הספרי:

בספר הפלאה בהלכות נדרים כל הנדרים והשבועות האב מיפר ביום שמעו כל נדרי בתו הקטנה וכו'. האירה עינינו במאור תורתך שהרי בספרי מקיש אב לבעל וכן במסכ' נדרים מדכתיב בין אב לבתו בין איש לאשתו ובעל אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש ודריש לגבי בת למלתא אחריתי. יפרש לנו רבינו פירוש מרווח. [שו"ת הרמב"ם סי' שכו][1]

הרמב"ם משיב:

זאת השאלה ודאי ראוי לשאול אותה כל חכם, וכמה ימים נתישבתי בדבר זה. והדבר ידוע שלדברי אותו ההקש המפורש בספרי אין האב מיפר אלא נדרים שהבעל מיפר, כמו שפירש שם, אבל קשה לי דבר זה ימים רבים ואמרתי שודאי דברים אלו הן לרבי שמעון לבדו, שסתם ספרי רבי שמעון, ואילו היו דברים אלו הלכה ודאי לא הוה שתיק גמרא מינייהו, שלא תמצא לעולם אותו הקש באחד משני התלמודים ולא בתוספתא... וכולהו הלכות נדרים ושבועות שתמצא שאם נדרה כך וכך יפר ואם נדרה כך וכך לא יפר לא תמצא חלוקה זו אמורה לעולם אלא באשה ובעלה אבל בנערה ואביה לא נשמע דבר זה לעולם... מכל אלה הדברים נראה לי שלא איירו חכמים במחלוקת נדרים אלא לענין בעל אבל לגבי האב לא חלקו חכמים בנדרים, כפשטיה דקרא, שלא חילק באב אלא אמר 'כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום' ובבעל חלק ואמר 'כל נדר וכל שבועת איסר'. לפי דברי אלו תפשתי סוגיא זו ולא יצאתי מפשטיה דקרא ואמרתי שזה ההקש דרבי שמעון דברי יחיד הוא. זהו שנראה לי, והאל יצילנו מכל שגגה. [שם]

לדבריו, דרשת הספרי היא דעת יחיד שאין לה זכר בתלמוד[2], והדעה המרכזית – אותה פוסק הרמב"ם להלכה – היא שאב יכול להפר את כל נדרי בתו.

משיטת הרמב"ם עולה חילוק בין הפרת האב להפרת הבעל. הנצי"ב כותב בביאור טעמו:

'כל נדריה' – באב כתיב זה הלשון גם בהפרה, מה שאין כן בבעל לא כתיב 'כל נדריה' אלא בהקמה ולא בהפרה. היינו משום דבעל אינו מיפר אלא מה שבינו לבינה או נדרי עינוי נפש... אבל אב מיפר כל נדריה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ובאמת כל נדרי הבת המה בינו לבינה, שאין זה כבוד לאב, כדתנן ריש פרק רבי אליעזר: 'פותחין נדרים לאדם בכבוד אביו ואמו', ומכל שכן בת. [העמק דבר במדבר ל, ו]

לדבריו, גם לשיטת הרמב"ם הפרת הבעל והפרת האב מבוססים על עיקרון דומה: 'כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת', ו'כל הנודרת על דעת אביה היא נודרת'. עם זאת, קיים ביניהם הבדל בפרטי הדינים: אישה נשואה נודרת על דעת בעלה רק את נדרי עינוי נפש ו'דברים שבינו לבינה', ואילו בת נודרת את כל הנדרים על דעת אביה[3].

מדברי הרדב"ז עולה דרך שונה בביאור שיטת הרמב"ם:

ולפיכך אני סובר בדעת הרב דאב מפיר כל מיני נדרים ושבועות, כי היכי דזכי בכל שבח שלה דכתיב בהאי קרא גופיה 'בנעוריה בית אביה'. [שו"ת רדב"ז ח"ח סי' קמט]

הרדב"ז כותב שאב מפר את כל נדרי בתו משום שהתורה זיכתה אותו בכל 'שבח נעוריה' (וכפי שדרשו חכמים מהכתוב "בנעוריה בית אביה"). לדבריו, הפרת האב שונה במהותה מהפרת הבעל: הפרת הבעל מבוססת על סברת 'כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת'[4], ואילו הפרת האב מבוססת על זכות האב בנדרי בתו.

האור שמח מציע על פי זה ביאור לדברי הגמרא במסכת גיטין:

השיב רבי שמעון בר אלעזר תשובה לדברי רבי אליעזר: היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר... הרי הפרת הבעל דאישה נודרת ובעל מיפר. התם כדרב פנחס משמיה דרבא, דאמר רב פנחס משמיה דרבא: כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. [גיטין פג:]

הגמרא מקשה על העיקרון "היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר" מהפרת הבעל, ואינה מקשה מהפרת האב. האור שמח מבאר את טעם הדבר:

אמנם הא דלא מקשה בהמגרש מהפרת אב, משום דגבי אב כיון דהיא קניה לאב הזכות למכור בקטנותה ומעשי ידיה, וכל שבח נעוריה לאביה, ויש לו בה קניין ממון, לכן יכול להפר את נדרה, וקצת דומה לעבד דכופהו, לכן נתנה לו תורה זכות להפר, אבל בבעל דאין לו בה שום זכות ממון מן התורה, פריך שפיר ד'זה אוסר וזה מתיר'.

[אור שמח הל' נדרים פי"ג ה"ט]

לדבריו, הקושי "היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר" קיים רק בהפרת בעל, שאין לו קניין ממון באשתו. לעומת זאת, ביחס לאב אין בכך כל קושי: הבת קנויה לאביה, ולכן ברור מדוע בסמכותו להפר את נדריה[5].

הגדרה זו עולה מפירושו של הרמב"ם למשנה בכתובות המפרטת את זכויות האב בבתו:

האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה, וזכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה. [משנה כתובות ד, ד]

הרמב"ם כותב בפירוש משנה זו:

דברים אלו שהאב זכאי בהן כל זמן שבתו נערה, לפי שאמר ה' 'בנעוריה בית אביה', ובא בקבלה: 'כל שבח נעורים לאביה'. [פיה"מ לרמב"ם, שם]

מדבריו עולה שגם זכות האב בהפרת נדרי בתו מבוססת על העיקרון הכללי "כל שבח נעורים לאביה". ולפי זה, נראה שקיים חילוק מהותי בין זכותו של האב בהפרת נדרים לזכותו של הבעל בהפרת נדרים, וכאמור לעיל[6].

הטור מביא שיטה שלישית בעניין זה:

דין האב עם בתו ככל דין הבעל עם אשתו... והרמב"ם כתב שהאב מיפר לבתו כל עניני נדרים, ולא נהירא. וה"ר יחיאל חילק: קודם שנתארסה מיפר כל נדריה, אבל נתארסה מת הבעל וחזרה לרשותו אז אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק בזה. [טור סי' רלד]

הטור מביא את שיטת רבנו יחיאל, על פיה כעיקרון אב יכול להפר את כל נדריה של בתו (כשיטת הרמב"ם), אך לאחר שהבת התארסה ומת הארוס – האב יכול להפר נדרי עינוי נפש בלבד.

הבית יוסף מבאר את טעמו של רבנו יחיאל:

וכתב כן כדי ליישב פשטיה דקרא דמשמע דכל נדרים הוא מפר, דלא יקשה לההיא דספרי. וטעמא דמילתא, משום דכיון דבעודה ארוסה אין האב מפר אלא נדרים שהבעל יכול להפר, שהרי אינו מפר אלא בשותפות הבעל, אף כשמת הבעל וחזרה לרשותו אינו בדין שיפר נדרים שלא היה יכול להפר קודם לכן. [בית יוסף שם, ד"ה ומ"ש רבינו בשם ה"ר יחיאל]

לדברי הבית יוסף, רבנו יחיאל מאמץ את גישתו העקרונית של הרמב"ם, המשתמעת מפשטי הכתובים, על פיה אב יכול להפר את כל נדריה של בתו. עם זאת, רבנו יחיאל ממאן לדחות את דרשת הספרי מההלכה, ולכן הוא מעמיד דרשה זו ביחס להפרת נדרים לאחר מיתת הארוס.

נראה שלפי רבנו יחיאל, בת לפני אירוסיה עומדת ברשות אביה באופן מלא, ולכן הוא יכול להפר את כל נדריה. עם זאת, כאשר היא התארסה, היא יצאה מרשותו מבחינה ממונית, ולכן כוח הפרתו מבוסס על עיקרון שונה: לא מחמת זכותו הממונית של אביה בה, אלא משום שיש לה שעבוד כלפי אביה ולכן היא נודרת על דעתו.

כדי לבחון דברים אלו לעומקם, יש לעיין ביסודות דין הפרת נדרי נערה מאורסה. בעזרת ה' נעשה זאת בשיעור הבא.