בשיעורים האחרונים עסקנו בדין התרת נדרים. כפי שהתבאר, לשיטות רבות התרת נדרים – לכל הפחות בנדר הניתר על ידי 'פתח' – מבוססת על ליקוי הקיים בנדר עצמו, המגדיר אותו כ'נדר טעות'. באופן זה, החכם אינו עוקר את הנדר מצד עצמו, אלא הוא חושף ליקוי הקיים בגוף הנדר וכך הנדר ניתר מאליו.

לצד דרך זו לעקירת הנדר, בתורה מפורשת דרך נוספת לעקירת הנדר – על ידי הפרת הבעל או האב. כך כותבת התורה:

ואשה כי תדר נדר לה', ואסרה אסר בבית אביה בנעריה. ושמע אביה את נדרה ואסרה אשר אסרה על נפשה והחריש לה אביה, וקמו כל נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום. ואם הניא אביה אתה ביום שמעו, כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום, וה' יסלח לה כי הניא אביה אתה. ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה. ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה, וקמו נדריה ואסרה אשר אסרה על נפשה יקמו. ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה, וה' יסלח לה. ונדר אלמנה וגרושה, כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה. ואם בית אישה נדרה, או אסרה אסר על נפשה בשבעה. ושמע אישה והחרש לה לא הניא אתה, וקמו כל נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום. ואם הפר יפר אתם אישה ביום שמעו, כל מוצא שפתיה לנדריה ולאסר נפשה לא יקום, אישה הפרם וה' יסלח לה. [במדבר ל, ד-יג]

מפשטות הכתובים נראה שהפרת נדרים קיימת בשלושה מצבים:

א."ואשה כי תדר נדר לה', ואסרה אסר בבית אביה בנעריה": בנדרים שנדרה הבת בבית אביה והאב מפר אותם בעודה בביתו [פס' ד-ו].

ב."ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה": בנדרים שנדרה הבת בבית אביה, הבת נישאה ולאחר מכן בעלה מפר לה את נדריה [פס' ז-ט].

ג."ואם בית אישה נדרה": בנדרים שנדרה האישה בבית בעלה והוא מפר לה את נדריה [פס' יא-יג].

באופן זה מפרש הרשב"ם פרשייה זו:

'ואם בית אישה נדרה' – אבל למעלה כתיב 'ונדריה עליה'. אותו פסוק בנדרים הקודמים קודם שנשאה. ומשמע לפי הפשט שהבעל מיפר בקודמין. [רשב"ם שם, יא]

על פי הבנה זו, ש"הבעל מיפר בקודמין" (=מפר גם נדרים שנדרה האישה לפני הנישואין), ברור שהפרת נדרים – בשונה מהתרת נדרים – אינה נובעת מליקוי או ממגבלה הקיימת בגוף הנדר; אלא זהו כוח שנתנה התורה לבעל להניא את אשתו מלקיים את נדרה¹.

אמנם, חז"ל חולקים על הבנה זו:

'אם בית אישה נדרה' – לומר שאין הבעל מיפר בקודמין. [נדרים סז:]

לדבריהם הכתוב "ואם בית אישה נדרה" מלמד ש"אין הבעל מיפר בקודמין"².

לאור הבנה זו ניתן להבין את דין הפרת נדרים באופן שונה: הפרת נדרים אינה מבוססת על סמכות הניתנת לבעל להניא את אשתו מלקיים את נדרה, אלא ההפרה נובעת ממעורבות של הבעל בנדר עצמו: קיומו של הנדר תלוי בו, ולכן הוא יכול להפר ולבטל אותו.

הבנה זו משתמעת מדברי הגמרא המעמידה את כוח הפרת הבעל על סברה:

כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר: כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. [נדרים עג:; נדרים עד.]

על פי זה מבארת הגמרא כי גם כאשר האישה אינה נחשבת לנשואה דאורייתא (כגון כאשר 'הגיע זמן ולא נישאת' [נדרים עג:], בשומרת יבם [נדרים עד.] ובקטנה יתומה שהשיאוה אמה או אחיה [נדה מו:]), הבעל מפר את נדריה משום שהיא נודרת על דעתו.

בפשטות, טעם זה מלמד שהפרת נדרים מבוססת על אומדנא בדעת האישה: האישה מחילה את הנדר על דעתו של בעלה, ולכן כאשר הוא אינו מעוניין בנדר – הנדר מתבטל מאליו.

כדברים אלו כותב הריטב"א:

דהא תלמודא טעמא דהפרת נדרים כרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה נודרת, כלומר דאומדן דעת דמוכח הוא שעל רצונו נודרת, וכאילו בנדרים דאיכפת ליה, כגון נדרי עינוי נפש או שבינה לבינו, התנית בפירוש שיהא נדרה נדר אם ירצה הבעל ולא יפר ביום שמעו. והיינו דאשמעינן קרא דהא לא חשיב דברים שבלב אלא אומדנא דמוכח. אי נמי, אתא קרא וחדית בטעמא דאפילו אישה שפירשה שאינה נודרת על דעת בעלה, בטלה דעתה אצל כל אדם ואין פיה ולבה שוים, והבעל מפר כדינו. וכן פירשו בתוספות.

[ריטב"א כג. בדפי הרי"ף ד"ה מת הבעל]

שיטה דומה לכך מצויה בדברי תוספות בנידה:

ואם תאמר, אם כן אמאי נכתב בפרשת נדרים דבעל מפר לאשתו, אפילו אינה אשתו כגון הכא הבעל מפר דעל דעתו נודרת. ויש לומר, דאיצטריך לענין שאם אמר קיים ליכי שאינו יכול להפר. [תוס' נדה מו: ד"ה כדרב]

לפי דבריהם, הפרת הבעל מבוססת על האומדנא דלעיל, והכתוב נדרש רק כדי ללמד שהפרה אינה מועילה לאחר קיום.

אמנם, תוספות מביאים דרך נוספת בביאור הצורך בדין הפרת הבעל:

אי נמי, משום דאמר רחמנא בעל מפר קאמר דלעולם על דעתו היא נודרת, ואף על גב דהכא לא הוו אלא נישואין דרבנן ולא אמרה תורה שיפר, מכל מקום היא סבורה שבידו להפר כמו בשאר נשים ונודרת על דעתו. [שם]

לפי דבריהם, אין כוונת הגמרא שדין הפרת נדרים מבוסס על אומדנא זו, אלא להיפך: דין הפרת נדרים יוצר אומדנא זו, ולכן גם כאשר לא קיים דין התורה (כאשר מדאורייתא האישה אינה נשואה), הבעל יכול להפר נדריה מחמת האומדנא ש"כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת"³.

שיטה נוספת עולה מדברי הר"ן. הר"ן מביא שיש שלמדו מדברי הגמרא שהנודר על דעת חברו יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם:

ואיכא דילפי מהכא דמי שנדר על דעת חבירו הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם, דכי היכי דאמרינן הכא דמשום הכי מצי בעל לחודיה להפר משום דנדרה על דעתיה, במפרש נמי על דעת חבירו מצי מפר, דלא גרע מפרש דחבירו מסתם דבעל, דהיינו טעמא הכא והתם משום דכנדר על תנאי דמי. [ר"ן עג: ד"ה ואיכא]

הר"ן חולק על שיטה זו בחריפות:

וזו אצלי שגגת הוראה, דהא אף על גב דאמר דעל דעת בעלה היא נודר, אפילו הכי צריך בעל שיפר לה באותו לשון שקצבה לה תורה, וגזירת הכתוב הוא, ומשום הכי אין כל הלשונות שוין בו וכדאמר לקמן. ואי אמרת דבנודר על דעת חבירו נמי אידך מצי מיפר משום דכנדר על תנאי דמי, הרי התרתו של בעל ואחר ראוי שתהא נאמרת בכל לשון. אלא ודאי רב פנחס הכי קאמר: נהי דהפרה דבעל גזרת הכתוב היא, מיהו משום הכי זיכתה תורה לבעל בהפרת נדריה, משום דעל דעת בעלה היא נודרת, הלכך כל שהיא נודרת על דעתו חיילא הך גזירת הכתוב דאמר רחמנא. אבל נודר על דעת חבירו דלא חדית ביה רחמנא מידי, ודאי לא מצי מיפר. [שם]

לדבריו, סברת "כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת" אינה סיבה העומדת בפני עצמה לביטול הנדר, אלא זו הסברה העומדת ביסוד דין התורה: התורה נתנה לבעל סמכות להפקיע את הנדר משום שהאישה נדרה על דעתו. בשל כך, על אף שהאישה נדרה על דעתו, הנדר אינו פוקע מאליו, והוא מתבטל רק מחמת מעשה ההפרה של הבעל.

כדברים אלו כותב המהרי"ט:

דהא דקאמר 'כל הנודרת' וכו' לא הוי טעמא דמשום הכי בעל מפר, דאטו פירשה ואמרה אפילו שלא יתירנה בעלה הכי נמי דאין הבעל מפר. ותו, אי על דעת בעלה היא נודרת, אמאי אינו עוקר הנדר מעיקרו כמו חכם דאמרינן התם דבעל מגז גייז, פירוש כורת הנדר מכאן ולהבא אבל עד עתה היתה באיסור ואם עברה לוקה. ותו, דאי הכי לא הוה צריך לשון הפרה וכל האמור בענין ביום שומעו וכו' כיון דאמרה אי אפשי לבטל. אלא הא דרב פנחס כעין פרכא הוי דלא נילף מנדרים לבעלמא, דשאני נדרים דטעמא רבה אית בהו, דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, ומשום הכי זיכתה לו תורה לבעל להפר בלא חקירת חכם, אבל עיקרא דמילתא לא הוי אלא גזירת הכתוב. [שו"ת מהרי"ט ח"א סי' ד]

דברים אלו אמורים ביחס לסברת "כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת". אמנם, יש לעיין האם סברה זו אכן מוסכמת.

הר"ן כותב שסברה זו היא מוסכמת:

והא דאמר דטעמא דרבי אליעזר כדרב פנחס, לאו למימרא דרבנן לית להו דרב פנחס, דהא מסקינן בנדה בפרק יוצא דופן בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה דבעלה מיפר נדריה, דאף על גב דנדריה חיילי מדאורייתא, דהא קיימא לן דמופלא סמוך לאיש מדאורייתא כדאיתא התם ונשואי קטנה ליתנהו אלא מדרבנן, אפילו הכי אתו נשואי דרבנן ומבטלי נדרים דאורייתא מדרב פנחס, אלמא רבנן נמי מודו בה. אלא דבהא פליגי: רבי אליעזר סבר כיון דאיהו מפרנס לה אינה נודרת אלא על דעתו, ורבנן סברי מי לא מודית לן דאילו מפרנס לה אחר לא נדרה לה על דעתיה, כי מפרנס לה ארוס נמי לא על דעתיה היא נודרת עד שתכנס לחופה. ומיהו מכיון שנכנסה לחופה אפילו בחופה דרבנן כקטנה שהשיאוה אמה ואחיה, מודו רבנן שעל דעתו היא נודרת, ומשום הכי אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא וכדכתיבנא.

[ר"ן שם, ד"ה והא דאמר]

וכן כותב הרשב"א:

הא דרב פנחס הלכתא היא דרבא שהוא אמורא והוא בתרא אמרה, ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, ובכוליה תלמודא משמע דהכין הלכתא. [רשב"א שם, ד"ה ועד כאן]

אמנם, האבני מילואים טוען שהרמב"ם חולק על כך, ולשיטתו להלכה הפרת נדרים אינה מבוססת על סברה זו:

אמנם כיון דחזינן בפרק יוצא דופן דפריך למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא מהך ברייתא דקטנה שהשיאוה אמה ואחיה בעלה מפר את נדריה, ואי אמרת דאורייתא אתי נשואי דרבנן ומפקי נדרא דאורייתא כו', ומשני כדרב פנחס כו'. ולפי מאי דמשמע מדברי הרמב"ם דהשמיט הך דקטנה שהשיאוה אמה ואחיה ולא הביא דין זה כלל, משמע דסבירא ליה דכיון דמוקי לה כדרב פנחס ואנן לא סבירא לן כדרב פנחס, משום הכי ליתא לדין זה ולא הביאו... והך דרב פנחס תליא במחלוקת רבנן ורבי אליעזר, בהא דסבירא ליה לרבי אליעזר הואיל ובעלה חייב במזונותיה מפר, ואנן לא סבירא לן כרבי אליעזר. כן נלענ"ד מדהשמיט הרמב"ם הך דקטנה שהשיאוה אמה ואחיה בעלה מיפר נדריה. [אבני מילואים סי' קלז ס"ק ב] ⁴

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק בדין הפרת האב.