רקע

בשיעור הקודם עמדנו על ההבדל בין הרמב"ם לשאר הראשונים בהבנת הכתוב "ונתן בידה". בשיעור הנוכחי נעמיק בעניין זה באמצעות עיון בדין "טלי גיטך מעל גבי קרקע". הגמרא עוסקת בדין זה בסוף הפרק השני [כד.]. במסגרת זו לא נעסוק בסוגיית הגמרא בשלמותה, אלא בדין זה בלבד.

הסבר הסוגיה

ואמר רבא: 'טלי גיטך מעל גבי קרקע' – לא אמר כלום.[גיטין כד.]

הגמרא [כד.] מביאה את דברי רבא, שכאשר הבעל אומר לאישה 'טלי גיטך מעל גבי קרקע' והיא לוקחת בעצמה את גיטה – האישה אינה מגורשת.

רש"י מבאר את טעמו של דין זה:

לא אמר כלום – דבעינן 'ונתן'. [רש"י שם, ד"ה לא אמר]

לדבריו, הגירושין נעשים על ידי מעשה נתינת הגט על ידי הבעל, ולכן האישה אינה מגורשת כאשר היא לקחה את גיטה בעצמה.

אמנם מדברי הרמב"ם יש ללמוד על הבנה שונה של דין זה. הרמב"ם מונה בתחילת הלכות גירושין [פ"א ה"א] את עשרת הדברים שהם "עיקר הגירושין מן התורה", ובסוף הדברים כותב:

ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה. [הל' גירושין פ"א ה"א]

הרמב"ם מבאר את מקורן של ההלכות הנלמדות מגוף הכתובים בפרשיית הגירושין:

ומניין שעשרה דברים אלו מן התורה? שנאמר: 'והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו'. 'אם לא תמצא חן בעיניו' – מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו... 'וכתב' – מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב. 'לה' –לשמה. 'ספר כריתות' –דבר הכורת בינו לבינה שלא יישאר לו עליה רשות, ואם עדיין לא נכרת בינו לבינה אינה מגורשת כמו שיתבאר. 'ונתן בידה' – מלמד שאינה מתגרשת עד שינתן הגט לידה או ליד שלוחה שהוא כידה או לחצרה, שהכל כידה כמו שיתבאר. 'ושלחה' – שיהיה עניין הגט שהוא המשלח אותה, לא שישלח עצמו ממנה. [שם, הל' ב-ג]

הרמב"ם מוסיף ומבאר הרמב"ם את מקורן של ההלכות הנלמדות מדרשה החורגת מפשט הכתובים:

ומניין שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו? שנאמר 'וכתב ונתן' – מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה הוא הגט הכשר... ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין? שנאמר: 'ספר כריתות ונתן בידה' – שיתן אותו בתורת ספר כריתות. [שם, הל' ו-ט]

רק לאחר מכן מביא הרמב"ם את דין 'טלי גיטך מעל גבי קרקע':

גט שהיה מונח על הארץ ואמר לה 'טלי גיטיך מעל גבי קרקע' ונטלתו, או שהיה קשור על ידו או על ירכו ושלפתו ממנו אף על פי שאמר לה אחר שבא לידה 'הרי הוא גיטיך' – אינו גט, שנאמר: 'ונתן בידה' – לא שתיקח היא מעצמה, והרי לא נתן לה לא הוא ולא שלוחו. [שם, הל' יב]

סדר זה אומר דרשני: מדוע הרמב"ם דוחה את דין 'טלי גיטך מעל גבי קרקע' להלכה י"א? לכאורה מתאים היה להביאו בין ההלכות הראשונות וללמוד דין זה מפשט הכתובים: "ונתן" – 'ולא שתקח היא עצמה'!

נעמיק תמיהה זו באמצעות השוואת לשון הרמב"ם ללשון הסמ"ג. הסמ"ג בונה את דבריו על דברי הרמב"ם בהלכות אלו, והוא פותח את מצות הגירושין בפירוט עשרת עיקרי הגירושין שהם מן התורה. עם זאת, את מקור דין 'טלי גיטך מעל גבי קרקע' מביא הסמ"ג באופן שונה:

'ונתן בידה' – מלמד שאינה מתגרשת עד שיתן הגט לידה או ליד שלוחה שהוא כידה או ליד חצרה שהכל כידה, אבל אם היה הגט מונח על הארץ ואמר לה 'טלי גיטיך מעל גבי קרקע' הרי זה אינו כלום. [סמ"ג מ"ע נ]

לפי דבריו, מפשט הכתוב "ונתן בידה" לומדים לא רק שאת הגט ייתן הבעל או שלוחו, אלא גם שהגט צריך להגיע מידו של הבעל אל האישה; זאת בניגוד לרמב"ם [שם, ה"ג] הלומד מכתוב זה הלכה אחת בלבד: "'ונתן בידה' – מלמד שאינה מתגרשת עד שינתן הגט לידה או ליד שלוחה". דברים אלו טעונים ביאור: מדוע נמנע הרמב"ם מלבסס את דין 'טלי גיטך מעל גבי קרקע' על פשט הכתוב "ונתן בידה" המלמד שהגירושין תלויים במעשה נתינת הגט על ידי הבעל?

תשובה לכך נמצאת בדברי הרמב"ם בפרק ב':

זה שנאמר בתורה 'וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה' - אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר 'וכתב' אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב, 'ונתן' שלא תקח מעצמה. [שם, פ"ב ה"א]

הרמב"ם כותב שאין ללמוד מהכתוב "וכתב... ונתן" שכתיבת הגט צריכה להיעשות דווקא על ידי הבעל עצמו, שכן כוונת הכתוב שונה: "לא נאמר 'וכתב' אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב, 'ונתן' שלא תקח מעצמה". בדברי הרמב"ם הללו יש חידוש גדול: בפשטות "ונתן" מתפרש כפשוטו – הגירושין נעשים על ידי נתינת הבעל את הגט לאישה, ואף על פי כן נתינת הגט יכולה להיעשות על ידי שליח משום ש'שלוחו כמותו'^[1]; אולם מדברי הרמב"ם עולה שהאפשרות לתת את הגט על ידי שליח מלמדת שהכתוב "ונתן" מתפרש שלא כפשוטו: הגירושין אינם תלויים במעשה נתינה של הבעל, אלא הם מלמדים על קיומו של דין שלילי – "שלא תקח מעצמה". דין זה מלמד שהאישה אינה מגורשת כאשר היא לקחה את גיטה בעצמה, ולכן כאשר האישה לא לקחה את גיטה בעצמה אלא הגט הגיע אליה על ידי שליחו של הבעל היא מגורשת.

לאור ההגדרה העולה מדברי הרמב"ם בהלכה זו, מובן גם סדר הלכותיו של הרמב"ם בפרק א'. הרמב"ם מקדים ומביא את הדינים העולים מפשטות הכתובים המתארים את סדר הגירושין. במסגרת זו הרמב"ם אינו לומד מהכתוב "ונתן" מאומה, שכן לשיטתו – כמפורש בדבריו בתחילת פרק ב' – אין ללמוד מכך שהגירושין תלויים במעשה נתינת הגט על ידי הבעל. רק לאחר שהרמב"ם מביא את ההלכות הנלמדות מדרשה, הרמב"ם מציין שהכתוב "ונתן" נדרש כמלמד שהגירושין אינם חלים כאשר האישה לוקחת את גיטה בעצמה.

דברים אלו מצטרפים לטענתנו במהלך השיעורים האחרונים, שקיימת מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לשאר הראשונים בביאור הכתוב "ונתן בידה". במהלך השיעורים ראינו שלעומת שאר הראשונים הלומדים מכתוב זה שהבעל צריך להקנות לאישה את הגט, הרמב"ם סובר שהגירושין אינם תלויים בהקנאת הגט לאישה אלא בהגעתו לידיה באופן פיזי. בשיעור הקודם הוספנו שההבדל בין הרמב"ם לשאר הראשונים עמוק עוד יותר: לפי שאר הראשונים הכתוב "ונתן בידה" מלמד שהגירושין תלויים במעשה נתינת הגט על ידי הבעל, ואילו לפי הרמב"ם הכתוב מתפרש באופן אחר: הגירושין תלויים בהגעת הגט לידי האישה בלבד^[2], אלא שקיים דין נוסף שהגירושין בטלים כאשר האישה לקחה את גיטה בעצמה. שיעור זה מעמיק את הנאמר בשיעור הקודם ומבסס אותו.

כפי שאמרנו בשיעור הקודם, נראה ששיטתו של הרמב"ם מבוססת על תפיסתו העקרונית – אותה ראינו בשיעורים הקודמים – כי הגט הוא 'שילוח בכתב': מסר כתוב מאת הבעל המגיע לאישה ואומר לה על גירושיה. בהתאם לכך, כדי שהגעת הגט לידי האישה תעביר מסר זה, על הגט להגיע לאישה על ידי הבעל; ואילו לקיחת הגט על ידי האישה עצמה פוגעת בהגדרתו של הגט כשילוח הנעשה על ידי הבעל^[3].

סיכום

הגמרא אומרת שהגירושין אינם חלים כאשר הבעל אומר לאישה 'טלי גטך מעל גבי קרקע'. לדעת רש"י, הסמ"ג ורוב הראשונים דין זה נובע מהחובה שהגט יינתן לאישה על ידי הבעל. לעומת זאת, מדברי הרמב"ם עולה שהגירושין כלל אינם דורשים מעשה נתינה של הבעל, אלא שקיים דין שלילי שהגירושין בטלים כאשר האישה לקחה את גיטה בעצמה.