במשנה בפרק תשיעי נאמר:

פותחין בימים טובים ובשבתות. בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין, עד שבא רבי עקיבא ולימד שהנדר שהותר מכללו הותר כולו. [משנה סו.]

המשנה מביאה מחלוקת בדין נדר שיש 'פתח' לחלקו: בראשונה סברו שרק חלקו מתבטל, ורבי עקיבא לימד שכולו בטל – "נדר שהותר מכללו הותר כולו".

מחלוקת דומה מובאת במשנה בפרק שלישי:

ראה אותן אוכלין תאנים, ואמר 'הרי עליכם קרבן', ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהן אחרים, בית שמאי אומרים: הן מותרים ומה שעמהם אסורים, ובית הלל אומרים: אלו ואלו מותרין.

[נדרים כה:]

משנה זו עוסקת בנדר שיש טעות במקצתו: לפי בית שמאי רק מקצתו מתבטל, ולפי בית הלל כל הנדר בטל.

ההבדל בין שני הנידונים מפורש בדברי הר"ן ביחס למשנה בפרק תשיעי:

והא מתניתין לא דמיא ממש למתניתין דפרקין, דאילו במתניתין דהכא הנדר בטל מאליו ואילו במתניתין דפותחין נדרא חייל אלא שפותחין לו בכבוד שבתות וי"ט. והיינו טעמא, משום דבמתניתין איכא טעות בעיקר הנדר, שלא נתכוון לאביו מעולם, ואילו במתניתין בפרק פותחין ליכא למימר הכי, שמי שאסר על עצמו בשר ויין שנה אחת יודע הוא שיעברו עליו שבתות וימים טובים, הלכך כיון דליכא טעות בעיקר הנדר נדרא חייל, אלא שפותחין לו בכבוד שבת ויום טוב בפתח שאילו היה יודע שאסור להתענות בהן לא היה נודר או בחרטה. [ר"ן כה: ד"ה תנן]

אמנם, הגמרא [כה:-כז.] דנה במחלוקת רבנן ורבי עקיבא על דברי המשנה בפרק שלישי, ומשמע ששתי המחלוקות נובעות מעיקרון אחד; וכן כותב הר"ן:

והא דמייתינן לה הכא לפרושי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל, ולומר דבנדר שהותר מקצתו הותר כולו תליא, כי היכי דתליא בהו פלוגתייהו דרבנן ורבי עקיבא. [שם]

הגדרה זו, ששתי המחלוקות נובעות מעיקרון אחד, נאמרת באופן ברור עוד יותר בדברי תוספות והרא"ש:

להכי מייתי הך מתניתין מקמי פלוגתא דרבה ורבא דפליגי בפלוגתא דשמאי והלל, משום דפלוגתא דרבנן ור"ע בהא דפותחין הוו כפלוגתא דבית שמאי ובית הלל, דתנא קמא כבית שמאי ורבי עקיבא כבית הלל. ואם תאמר, ותנא קמא כבית שמאי?! ויש לומר, דאית ליה דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. [תוס' שם, ד"ה עד שבא]

ושאר כל הימים אסורים – דלית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וסברו דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. [רא"ש שם, ד"ה ושאר]

דברים אלו אמורים במסגרת סוגיית הבבלי, אמנם מדברי הירושלמי עולה שיטה שונה:

רבי שמעון בר לקיש בעא קומי רבי בא: רבי עקיבה להוסיף על דברי בית הלל, כיי דתנינן תמן 'עד שבא רבי עקיבה ולימד שנדר שהותר מכללו הותר כולו'. אמר ליה: מה אם תמן נדר שהוא צריך חקירת חכם את אמר נדר שבטל מקצתו בטל כולו, כאן שאינה צריך חקירת חכם לא כל שכן. רבי יוסי בשם רבי הילא: משם נדר טעות, שאילו הייתי יודע שאבא ואחי שם לא הייתי נודר. [ירושלמי פ"ג ה"ב]

הירושלמי מביא את שאלתו של רבי שמעון בר לקיש, מה מוסיף רבי עקיבא על דברי קודמיו, והרי העיקרון ש'נדר שהותר מקצתו הותר כולו' עולה כבר מדברי בית הלל. הירושלמי מביא שתי תשובות לכך:

א.לפי רבי בא, רבי עקיבא מרחיב כלל זה: בית הלל אומרים אותו רק לגבי נדר הבטל מעצמו, ואילו רבי עקיבא אומר אותו גם לגבי נדר הניתר על ידי חכם.

ב.לפי רבי יוסי בשם רבי הילא, רבי עקיבא מחדש כלל זה, שכן דברי בית הלל מבוססים על עיקרון שונה: "נדר טעות, שאילו הייתי יודע שאבא ואחי שם לא הייתי נודר".

מדברי הירושלמי עולה שהכלל 'נדר שהותר מקצתו הותר כולו' אינו מבוסס על סברת 'נדר טעות'. ואכן, הירושלמי מביא לכלל זה מקור מדרשה:

מה מקיים רבי עקיבה 'ככל היוצא מפיו יעשה'? מיכן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו. ולית ליה לרבי ישמעאל כן? כולה מן תמן, אית ליה מיכן שכינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועות כשבועות, אית ליה מיכן לנדר שבטל מקצתו מבטל כולו. [ירושלמי פ"א ה"א]

דרשה מובאת על ידי הר"ן:

שכל נדר שהותר מכללו הותר כולו – ילפינן לה בירושלמי מדכתיב 'ככל היוצא מפיו יעשה', דמשמע דוקא בשכולו קיים. [ר"ן סו. ד"ה שכל נדר][1]

אמנם, הרא"ש מבסס את הכלל 'נדר שהותר מקצתו הותר כולו' על סברה. ביחס לדברי בית הלל כותב הרא"ש:

אלו ואלו מותרין – דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, דאינו רוצה שיחול נדרו אלא כעין שנדר אותו, וכיון שמקצתו היה שוגג נתבטל כולו. [רא"ש כה: ד"ה אלו]

וביחס לדברי רבי עקיבא כותב הרא"ש:

שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו – אף על פי שלא מצא פתח על כולו, דלא נדר מעיקרא אלא על דעת שנתקיים כולו, נמצא התרת מקצתו פתח לכולו. [רא"ש סו. ד"ה שהנדר]

לדבריו, כלל זה נובע מעיקרון בדעת הנודר: הנודר התכוון להחיל את הנדר בשלמותו, ולכן ביטול של חלקו מפקיע את כולו. לעומת זאת, לפי הירושלמי והר"ן, זהו דין בדיבור המחיל את הנדר: יש לדיבור תוקף רק כאשר הוא שלם; ולכן נדר שחלקו התבטל – גם לחלקו האחר אין תוקף.

מחלוקת זו בטעם דין 'נדר הותר מקצתו הותר כולו', עומדת ביסוד מחלוקות שונות בפרטי דיני כלל זה.

הר"ן כותב:

וכתב עוד הרמב"ן ז"ל, דאפילו במשנה דוקא בנדר שהותר על ידי פתח, שדומה קצת לנדרי טעות, וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו; אבל התירוהו בחרטה, אין כל הנדר ניתר אלא מה שהוא מתחרט בו בלבד. אבל בתוספות כתבו דאפילו ניתר בחרטה, כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו, מכיון שהותר מקצתו הותר כולו. [ר"ן כז. ד"ה וכתב עוד]

לפי הרמב"ן, הכלל 'נדר שהותר מקצתו הותר כולו' קיים רק בנדר הניתר בפתח ולא בנדר הניתר בחרטה. לעומת זאת, לפי תוספות, כלל זה קיים גם בנדר הניתר בחרטה.

בעל ה'שואל ומשיב' בספרו 'ידות נדרים' טוען שמחלוקת זו תלויה במחלוקת הר"ן והרא"ש דלעיל:

דאי נימא דהטעם הוא דמעיקרא לא נדר אלא על דעת דיתקיים כולו, אם כן כל שמתחרט שוב על כל פנים מתחרט והוא לא רצה לידור אלא על דעת שיתקיים כולו, וכאן על כל פנים מתחרט והותר כולו. אבל לטעם הר"ן דבעינן דוקא כשכולו קיים, אם כן בשלמא על ידי פתח משוה ליה כנדר טעות ולא הוי 'ככל היוצא מפיו', אבל כשמתחרט אינו עושה נדר טעות והוי כיוצא מפיו, שהרי לא עשה נדרו טעות רק שמתחרט על מה שנדר ועל מה שלא מתחרט הוי 'ככל היוצא מפיו'. [ידות נדרים סי' רכט יד שאול ס"ק א]

לדבריו, שיטת הרמב"ן שהכלל קיים רק בנדר הניתר בפתח, מבוססת בהכרח על שיטת הר"ן, שהכלל מבוסס על דרשה מיוחדת, והיא קיימת רק כאשר חלק מהנדר מוגדר כנדר טעות[2]. לעומת זאת, לפי דרכו של הרא"ש, אין מקום לחלק בין פתח לחרטה: בשניהם קיים העיקרון "דלא נדר מעיקרא אלא על דעת שנתקיים כולו", ולכן הכלל שייך גם בנדר הניתר בחרטה.

בעל ה'שואל ומשיב' מביא נפקותא נוספת למחלוקת זו:

עיין שער המלך פרק י"ב מנדרים הלכה י' שהביא בשם קול יעקב הספרדי, במי שאומר על שתי בהמות שיהיו לעולה ונמצאת אחת בעלת מום, אי שייך בזה נדר שהותר מקצתו, דהא על זו לא התחיל לחול הנדר והווה 'ככל היוצא מפיו יעשה', דעל זה לא התחיל הנדר, ע"ש. ולפענ"ד דתלוי בשני הטעמים, דלהר"ן דהותר כולו משום 'ככל היוצא מפיו יעשה', כאן הווה 'ככל היוצא מפיו', דעל בעל מום לא הוחל הנדר כלל. אבל לטעם הרא"ש דבדעתו היה שיתקיים כולו, כאם כן באמת דעתו היה על שתי הבהמות, והרי על אחת לא התחיל הנדר כלל. [הגהות יד שאול סי' רכט סעי' א]

לדבריו, דיונו של שער המלך [הל' נדרים פי"ב ה"י] האם הכלל 'נדר שהותר מקצתו הותר כולו' שייך גם כאשר חלק מהנדר מלכתחילה לא היה יכול לחול (כגון שנדר שבהמה בעלת מום תהיה עולה), תלוי במחלוקת הראשונים: לפי הר"ן, הכלל אינו שייך במציאות זו, הואיל והחלק שמלכתחילה לא היה יכול לחול אינו בכלל "היוצא מפיו". לעומת זאת, לפי הרא"ש, הכלל שייך גם במציאות זו, הואיל וגם בה קיימת הסברה "דלא נדר מעיקרא אלא על דעת שנתקיים כולו".

מחלוקת הראשונים עומדת גם ביסוד דיונם של האחרונים בדין אדם המפרש שרוצה להתיר רק את מקצת הנדר אך ברצונו שחלקו האחר יתקיים.

שיירי כנסת הגדולה כותב:

אמר המאסף: נראה לי דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא בסתם, אבל במפרש שרוצה להתיר המקצת אבל המקצת אינו רוצה להתיר, הא ודאי פשיטא דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וכן מצאתי למהר"י קארו בתשובת כתב יד, כתב: 'לא התיר המקצת אלא בתנאי שיקיים המקצת האחר, הותר מקצתו לא הותר כולו'.

[שיירי כנסת הגדולה הגהות הטור סי' רכט אות ח]

לפי דבריו, דין 'נדר שהותר מקצתו הותר כולו' אינו קיים כאשר רוצה שיתקיים מקצת נדרו. אמנם, שיירי כנסת הגדולה מדייק מדברי הרדב"ז [ח"ד סי' רעח] לא כך, אלא גם במציאות זו 'נדר שהותר מקצתו הותר כולו'.

רבי ישמעאל הכהן בספרו 'זרע אמת' טוען שמחלוקת זו תלויה בשיטות הראשונים דלעיל ביסוד הדין:

ולפי קוצר דעתי האי פלוגתא תלייא בטעם הדבר דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, דהרא"ש כתב על זה... דהנדר שהותר מקצתו הותר כולו... דלא נדר מעיקרא אלא על דעת שיתקיים כולו, נמצא התרתו במקצת פתח לכולו, ע"כ. דלפי זה נראה דלא שייך לומר כן אלא בסתם, אבל במפרש שרוצה לקיים מקצת הנדר, אין שייך לומר כן, וק"ל. אבל הר"ן כתב שם טעם אחר משם הירושלמי... ולפי זה נראה דגזרת הכתוב הוא, ואם כן אף אם אומר דרוצה לקיים המקצת אינו מועיל כלום, דכל הנדר בטל ממילא, אם לא שיחזור לנדור מחדש על אותו מקצת שרוצה שיתקיים, וק"ל. [שו"ת זרע אמת ח"ב יו"ד סי' צו]

לדבריו, לשיטת הרא"ש הנדר בטל רק אם אינו רוצה שיתקיים מקצתו, ואילו לשיטת הר"ן בכל אופן כל הנדר בטל.

לסיום נציין לדברי הר"ן:

ודוקא בהתרת חכם הוא דאמר נדר שהותר מקצתו הותר כולו, לפי שחכם עוקר הנדר מעיקרו. אבל בהיתר חרם או נידוי, אם החרים או נידה י' בני אדם והותר אחד מהן, הוא מותר וכולן אסורים. וכן הדין בהפרת בעל, דקיימא לן בעל מיגז גייז. [ר"ן, שם]

הר"ן כותב שדין 'נדר שהותר מקצתו הותר כולו' אמור רק לגבי נדר שהותר על ידי חכם, בו הנדר נעקר מעיקרו, ולא לגבי הפרת נדרים העוקרת את הנדר רק מכאן ולהבא.

הרב ישראל זאב גוסטמאן כותב שמסברה דברי הר"ן אמורים רק לשיטתו, אך לפי טעמו של הרא"ש, "דלא נדר מעיקרא אלא על דעת שנתקיים כולו", לכאורה כלל זה קיים גם בנדר שהופר מקצתו:

ולפי זה לכאורה צריך לומר דגם בהפרת הבעל הדין הוא שבטל כל הנדר, ואף על גב דקיימא לן דמיגז גייז רק מכאן ולהבא, מכל מקום הרי מעכשיו נשאר רק חצי חלות הנדר שנדר, וכיון שמעכשיו לא 'נתקיים כולו', ממילא בטל כל הנדר, כי על דעת כן לא נדר.

[קונטרסי שיעורים שיעור כ אות ב]

אמנם, בדברי הרא"ש מפורש להדיא לא כך:

אבל בלא הפרה אינו מופר משום דהותר מקצתו דדוקא גבי התרת חכם הוא דאמרינן הכי משום דנעשה הנדר טעות מעיקרו הילכך כיון דהותר מקצתו הותר כולו שלא היה דעתו אלא שיהא כל הנדר קיים אבל הפרת הבעל שהיא מכאן ולהבא מה שהותר הותר והשאר עומד באיסורו. [רא"ש פב: ד"ה באחת]

הרב גוסטמאן מבאר את סברתו של הרא"ש:

וצריך לומר בביאורו, דאף על גב שלא היתה דעתו אלא שיהא 'כל הנדר קיים', ואחרי ההפרה הרי אין כל הנדר קיים, מכל מקום כיון דמיד בשעה שנדר הרי כל נדרו היה קיים, ובהפרה לא נתבטל למפרע, בזה כבר נתקיימה דעתו שיהא כל הנדר קיים, ולא בעינן שיהא קיים לעולם אלא סגי אם נתקיים אפילו רק לזמן מועט, ולכן דוקא בהתרת חכם דהוי למפרע ונמצא דלא נתקיים כלל 'כל הנדר', בזה הוא דאמרינן שחסר בדעתו ובטלה כולה, לא בהפרה דאינה אלא מכאן ולהבא. [קונטרסי שיעורים, שם]

לדבריו, הנודר מתכוון שנדרו יחול כפי שנדר, ולכן כאשר מקצתו אינו חל כל הנדר מתבטל. אמנם, כאשר בשעת חלות הנדר הוא חל במלואו, אין חסרון בכך שלאחר מכן חלקו מופר, ואין אומרים במציאות זו 'נדר שהותר מקצתו הותר כולו'.