בשיעורים הקודמים עסקנו בענייני התרת נדרים: בשיעור אחד עשר ['היתר נדרים פורחין באויר'] הבאנו את המקורות השונים להתרת נדרים ועל פיהם העלנו דרכים שונות בהבנת מהותה של התרת הנדרים. בשלוש השיעורים שלאחר מכן עסקנו בשלוש שאלות עקרוניות ביחס להתרת נדרים:

א.בשיעור שנים עשר – מה היחס בין התרת נדרים לבין נדרי טעות?

ב.בשיעור שלושה עשר – מה היחס בין פתח לבין חרטה?

ג.בשיעור ארבעה עשר – מה היחס בין הפתח והחרטה לבין התרת החכם?

בשיעורים אלו ראינו שיטות שונות בדברי הראשונים, ומהן עלו הבנות שונות במהותה של התרת הנדרים. בשיעורנו נברר את שיטתו הייחודית של הרמב"ם בעניין זה.

הרמב"ם עוסק בהתרת נדרים בפרק ו' מהלכות שבועות. בתחילת הפרק כותב הרמב"ם:

מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו, וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו, הרי זה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו, ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו. וזהו הנקרא היתר שבועות. [הל' שבועות פ"ו ה"א]

הרמב"ם מציין שני מצבים בהם מתירים את הנדר:

א.בחרטה – "מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו, וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת".

ב.בפתח – "או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו".

אולם, מדברי הרמב"ם בגדר היתר נדר בפתח, "או שנולד לו דבר... וניחם בגללו", עולה כי גם היתר נדר בפתח מבוסס על חרטה. ואם כן, לשיטתו, 'חרטה' ו'פתח' הם שני סוגי חרטה: ב'חרטה' האדם מתחרט על הנדר מחמת שינוי בדעתו, וב'פתח' האדם מתחרט על הנדר מחמת חוסר ידיעת דבר מסוים בשעת הנדר.

הגדרה זו, שגם היתר נדר בפתח מבוסס על חרטה, עולה גם מדברי הרמב"ם בהמשך הפרק:

כיצד מתירין? יבוא הנשבע לחכם המובהק או לשלשה הדיוטות אם אין שם מומחה, ואומר 'אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע, ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע', והחכם או גדול השלשה אומר לו 'וכבר נחמת?', והוא אומר לו 'הן'. חוזר ואומר לו: 'שרוי לך' או 'מותר לך' או 'מחול לך', וכל כיוצא בעניין זה בכל לשון. [שם, ה"ה]

מבואר בדברי הרמב"ם שהחכם שואל 'וכבר ניחמת' גם בנדר הניתר על ידי פתח. עולה מכך כי גם באופן זה ההיתר הוא מחמת החרטה הנובעת מהפתח.

הגדרה זו עולה גם משיטת הרמב"ם בדין 'נולד'. מקור דין זה במשנה בפרק תשיעי המביאה מחלוקת תנאים:

ועוד אמר רבי אליעזר: פותחין בנולד, וחכמים אוסרין. כיצד? אמר 'קונם שאני נהנה לאיש פלוני', ונעשה סופר או שהיה משיא את בנו, ואמר 'אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר או שהיה משיא את בנו בקרוב לא הייתי נודר'; 'קונם לבית זה שאני נכנס', ונעשה בית הכנסת, אמר 'אילו הייתי יודע שהוא נעשה בית הכנסת לא הייתי נודר' – רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין. [משנה סד.]

הרמב"ם מבאר בפירושו למשנה את טעם מחלוקת התנאים:

רבי אליעזר מתיר אחרי שאלה לחכם ואף על פי שלא נתחרט אלא לחצו הכרח הדבר הנולד, ומאוייו ורצונו היה שלא יארע הדבר הזה וישאר בנדרו שנדר. וחכמין אוסרין, שהם מצריכין חרטה בהחלט על עצם הדבר שנדר עליו ותשתנה דעתו בכך, ואחר כך תועיל שאלה לחכם והתרה. [פירוש המשנה לרמב"ם פ"ט מ"ב]

מדבריו עולה כי מחלוקת התנאים היא האם 'נולד' מהווה חרטה: לפי רבי אליעזר, גם 'נולד' יוצר חרטה, על אף שהבקשה לביטול הנדר אינה מחמת התחרטות מעצם הנדר אלא מחמת מציאות חדשה שנוצרה. לעומת זאת, לפי חכמים, הואיל ואין חרטה מעצם הנדר – זו אינה חרטה, ולכן "אין פותחין בנולד".

הלכה כחכמים, ועל פי זה פוסק הרמב"ם בהלכות שבועות:

אין פותחין בנולד, כיצד? נשבע שלא יהנה בפלוני ונעשה סופר העיר, הואיל ולא ניחם על שבועתו אין פותחין לו בדבר זה. ואפילו אמר הוא מעצמו 'אילו הייתי יודע לא הייתי נשבע', אין מתירין לו, הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה זה סופר. אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירין לו, וכן כל כיוצא בזה. [שם, הי"ב]

מלשונו עולה שהחיסרון ב'נולד' הוא שזו אינה חרטה, וכדבריו בפירוש המשנה. ועל בסיס עיקרון זה קובע הרמב"ם, שעל אף ש"אין פותחין בנולד", אם מחמת ה'נולד' יש חרטה מעצם הנדר – יש לבטל את הנדר מחמת חרטה זו. דברים אלו מבוססים על שיטתו העקרונית: התרת הנדר היא מחמת החרטה, ולכן גם החיסרון ב'נולד' הוא משום שזו אינה חרטה.

יש בדברים אלו כדי לבאר עניין נוסף בשיטת הרמב"ם בדין 'נולד'.

הגמרא אומרת:

רבי ישמעאל בר רבי יוסי הוה ליה נדרא למישרא, אתא לקמייהו דרבנן, אמרו ליה: נדרת אדעתא דהכי? אמר להו: אין. נדרתא אדעתא דהכי? אמר להו: אין, כמה זימנין. כיון דחזא ההוא קצרא דמצטערי רבנן, מחייה באוכלא דקצרי. אמר: אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרי, ושריה לנפשיה. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האי נולד הוא, דלא מסיק אדעתיה דמחי ליה קצרא, ותנינא אין פותחין לו בנולד. אמר ליה: האי לאו נולד הוא, דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. [נדרים כג.]

מדברי הגמרא עולה הבחנה בין 'נולד' מצוי ל'נולד' שאינו מצוי: דין המשנה ש"אין פותחין בנולד" אמור רק לגבי 'נולד' שאינו מצוי, אך גם לפי חכמים ניתן להתיר נדר על ידי 'נולד' מצוי.

הראב"ד משיג על הרמב"ם המשמיט הבחנה זו:

אמר אברהם, נולד שאמרו אין פותחין בו בנולד שאינו מצוי, אבל בנולד המצוי פותחין, כדאמרינן שכיח אפיקורי דמצערי רבנן... דכיון שהוא מצוי ואילו היה באותה שעה לא היה נודר רואין אותו המקרה כאילו היה בשעת הנדר ולא ידע אותו הנודר בעניין שנעשה הנדר בטעות. [השגות הראב"ד, שם]

לדברי הראב"ד, דין "אין פותחין בנולד" אמור רק לגבי 'נולד' שאינו מצוי, הואיל ואין בו כדי להגדיר את הנדר כטעות; ב'נולד' מצוי, לעומת זאת, יש כדי להגדיר את הנדר כטעות.

דברי הראב"ד מבוססים על הבנה שהיתר נדר ב'פתח' מבוסס על הגדרת הנדר כטעות. הרמב"ם חולק ולשיטתו גם היתר ב'פתח' הוא מחמת החרטה[1], ולכן ההבחנה בין 'נולד' מצוי לשאינו מצוי אינה קיימת[2].

דיוק בדברי הרמב"ם מלמד על הבדל עמוק עוד יותר בינו לבין שאר הראשונים.

הרמב"ם כותב במקור דין התרת נדרים:

ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב 'לא יחל דברו', שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש, כעניין שנאמר 'וחללת את שם אלהיך', אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו. [שם, ה"ב]

לדברי הרמב"ם, התרת הנדרים נלמדת מהכתוב "לא יחל דברו", המתפרש כמגדיר שהאיסור הוא "שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש" – התייחסות לנדר בזלזול ובקלות ראש. בשל כך, "אם ניחם וחזר בו, חכם מתיר לו"; הליכה אל חכם שיתיר את הנדר מבטאת התייחסות מכובדת ורצינית לנדר, ובאופן זה אי קיום הדיבור אינו מהווה 'חילול' שלו[3].

נראה שדברי הרמב"ם מבוססים על תפיסתו העקרונית – בה עסקנו בשיעור הראשון ['נדרי איסור ונדרי הקדש'] ובשיעור השני ['עיקר הנדר'] – במהותם של הנדרים. בשיעורים אלו ראינו שיטה בראשונים [השגות הרמב"ן לספר המצוות מ"ע צד; רמב"ן במדבר ל, ב; ר"ן נדרים טו. ד"ה הלכה] הרואה את פרשיית נדרים כמבוססת על כוחו של הדיבור להחיל חלויות, ועל פיה האיסור לעבור על הנדר הוא על פגיעה בחלות הדיבור. לעומתה, הרמב"ם רואה את פרשיית נדרים כמבוססת על חובת האדם לקיים את מוצא פיו, ולשיטתו האיסור לעבור על הנדר הוא פגיעה בדיבור עצמו. בהתאם לכך, לשיטתו, האיסור הוא "שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש", אך אין איסור לעבור על הנדר לאחר הליכה לחכם שהתיר לו לעשות זאת[4].

מהגדרה זו עולה חידוש גדול: לפי כל שיטות הראשונים דלעיל, התרת הנדר מכוונת כלפי הנדר – לעקור אותו משורשו, להגדירו כנדר טעות וכדו'. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, התרת הנדר מכוונת כלפי הנודר – להגדיר שאי קיום הנדר אינו 'חילול הדיבור', ולכן אין בו איסור.

נראה שהגדרה זו שופכת אור על שיטתו של הרמב"ם שהנודר עצמו צריך ללכת לחכם שיתיר את נדרו:

זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם להתיר לו בין איש בין אשה, ואינו עושה שליח להישאל לו על נדרו. [שם, ה"ד][5]

על פי האמור, טעמו של הרמב"ם ברור: עיקרה של התרת הנדר אינה נעשית לא על ידי הפתח והחרטה ולא על ידי פעולתו של החכם, אלא על ידי ההליכה אל החכם והבעת החרטה בפניו על הנדר; באופן זה האדם מתייחס בכובד ראש למוצא פיו, ולכן החכם מתיר לו לעבור על נדרו. בשל כך, אין מקום להתרת נדרים ללא הגעת האדם עצמו אל החכם, ולכן לא ניתן להתיר נדרים על ידי שליח[6].

לסיום נעיר על הלכה נוספת בדברי הרמב"ם שהתקשו בה המפרשים. הרמב"ם כותב לגבי הפרת נדרים על ידי האב או הבעל:

וכיצד מפר? אומר 'מופר' או 'בטל' או 'אין נדר זה כלום', וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו, בין בפניה בין לאחריה. אבל אם אמר לה 'אי אפשי שתדורי' או 'אין כאן נדר', הרי זה לא הפר. וכן האומר לאשתו או לבתו 'מחול ליך' או 'מותר ליך' או 'שרוי ליך', וכל כיוצא בענין זה, לא אמר כלום, שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחילתו ומפירו. [הל' נדרים פי"ג ה"ב]

הרמב"ם מחלק בין הפרה להתרה, ובדבריו מבואר שהפרה היא עקירת הנדר מתחילתו ואילו התרה נעשית מכאן ולהבא.

וכן מפורש בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה:

ואם אמר החכם לזה שמתיר 'נדרו מופר לך' או כל מה שמשמעו כעניין זה, או שאמר הבעל לאשתו 'שרוי לך' או כל מה שמשמעו כעניין זה, הרי זה לא אמר כלום, והוא אמרם 'חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום'. ולשון ספרי: 'חכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר'. לפי שעניין ההפרה עקירת הנדר מעיקרו וכאילו לא היה כלל, ואין עושה זאת אלא הבעל והאב, כמו שנתבאר בתורה שבכתב ובקבלה. וענין שאלה לחכם שאנו קורים אותה היתר נדרים, שיתיר הנדרים הקיימים שחלו ונתחייב בהם ויסתלק דינם להבא, וזה לא יעשה אותו אלא חכם או שלשה הדיוטות כמו שאמרנו.

[פירוש המשנה לרמב"ם פ"י מ"ח]

דברים אלו צריכים עיון רב, שכן בגמרא [כתובות עד.; נזיר כא:] מבואר להיפך: חכם הותר את הנדר מעיקרו, ואילו בעל "מיגז גייז" אך הנדר אינו נעקר מעיקרו[7]. על פי האמור, ייתכן שכוונת הרמב"ם היא שהפרת נדרים מתייחסת באופן ישיר לנדר, והיא מגדירה שמכאן ולהבא אין להם קיום; ביחס לזה אמורים דברי הרמב"ם "שעניין ההפרה עקירת הנדר מעיקרו וכאילו לא היה כלל". לעומתה, התרת נדרים אינה מתייחסת לנדר אלא לחובת הנודר לקיים את נדרו, והיא מבטלת את החובה לקיימו ואת האיסור לעבור עליו. לכן כותב הרמב"ם, שלשון ההתרה צריכה להתייחס לאדם, והיא גורמת ש"יסתלק דינם להבא", כלומר שהנדר לא יחיל חיובים והגבלות על הנודר.