בשיעורים הקודמים התחלנו לעסוק בענייני התרת נדרים. בשיעור זה נברר את פעולתו של החכם בהיתר הנדר.

בשיעור הקודם הובאה שיטת המבי"ט, על פיה ישנן שתי דרכים לביטול הנדר: על ידי הגדרת הנדר כנדר טעות (באמצעות פתח), או על ידי חכם. בהתאם לכך, מדאורייתא היתר בפתח אינו תלוי בחכם, והיתר החכם אינו תלוי בפתח או בחרטה. לשיטה זו, על פיה חכם יכול להתיר נדים ללא פתח או חרטה, בית אב בדברי הראשונים [רש"י עירובין סד: ד"ה אין פותחין; ר"מ מאיברא בתוס' רבנו פרץ כא: ד"ה אין חכם], אך רוב הראשנים חולקים וסוברים שאלו שני מרכיבים חיוניים בהיתר הנדר: הפתח או החרטה והיתר החכם. לפי שיטתם יש לברר מהי פעולתו של כל אחד מרכיבים אלו.

בשיעור שנים עשר ['התרת נדרים ונדרי טעות'] הבאנו את הגדרתו של התוספות רי"ד:

שעיקר התרת הנדר זו היא שמתחרט בזה שנדר ונמצא הנדר עקור מעיקרו. והיה ראוי שיהא מותר בלי שום התרת חכם, כדאמר בפרק קמא: 'כשהן תוהין נוזרין וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהן ונמצא מביאין חולין לעזרה', אלא שאמרה תורה 'לא ייחל דברו', ולמדו חכמים לומר 'הוא לא ייחל אבל אחרים מוחלין לו', שאין אדם רשאי להתיר נדרי עצמו. הלכך צריך החכם לומר 'שרי לך מחול לך', אבל עיקר ההתרה הנודר עשאה לעצמו כשמתחרט. [תוס' רי"ד כא: ד"ה אין חכם]

לפי דבריו, כעיקרון ראוי היה שהנדר יתבטל מאליו ללא צורך בחכם, אלא שהתורה קבעה שאין אדם רשאי להתיר נדרי עצמו – "לא יחל דברו, הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו" – ולכן עליו ללכת לחכם שיתיר את נדרו.

על פי הבנה זו, היתר הנדר נעשה על ידי הפתח או החרטה, והתרת החכם היא בגדר תנאי בעלמא. ואם כן, החכם אינו מחיל חלות ויוצר מציאות, אלא מורה הוראה; הוא אינו עוקר את הנדר, אלא מלמד שהנדר נעקר מאליו.

הגדרה זו מבארת את סוגיית הגמרא ממנה עולה שהיתר נדרים אינו דין:

סבר רב יוסף למימר, נשאלין נדרים בשבת ביחיד מומחה אין בשלשה הדיוטות לא, משום דמתחזי כדינא. אמר ליה אביי: כיון דסבירא לן אפילו מעומד אפילו בקרובים ואפילו בלילה, לא מיתחזי כדינא. אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: הלכה מפירין נדרים בלילה.

[נדרים עז.]

מבואר בדברי הגמרא שהתרת נדרים אינה דין, ולכן היא יכולה להיעשות "אפילו מעומד אפילו בקרובים ואפילו בלילה", וכן היא יכולה להיעשות גם בשבת[1]. הגדרה זו מתאימה לנאמר לעיל, שהתרת הנדר על ידי החכם אינה החלת חלות אלא הוראה בעלמא.

עם זאת, ממקורות אחרים נראה שהתרת נדרים מוגדרת כ'מעשה בית דין'.

הגמרא אומרת:

'זה הדבר' – בעל מפר ואין חכם מפר, שיכול ומה בעל שאין מתיר מפר, חכם שמתיר אינו דין שמפר? תלמוד לומר 'זה הדבר' – בעל מפר ואין חכם מפר. נאמר כאן 'זה הדבר' ונאמר להלן 'זה הדבר' בשחוטי חוץ, מה בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל, אף פרשת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל, ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות. בפרשת נדרים למאי הלכתא? אמר רב אחא בר יעקב: להכשיר שלשה הדיוטות. והא ראשי המטות כתיב. אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן: ביחיד מומחה. [נדרים עח.]

הגמרא לומדת מדרשה כי גם יחיד מומחה וגם שלושה הדיוטות יכולים להתיר נדרים.

הרא"ש מבאר את הדרשה המלמדת על שלושה הדיוטות:

להכשיר שלשה הדיוטות – דכל ישראל כשרין להפר נדרים. וב' ליכא למימר, מדאיצטריך ראשי המטות להכשיר יחיד מומחה, ותרי הוו בית דין שקול, הלכך צריך שלשה.

[רא"ש שם, ד"ה להכשיר]

לדבריו, שני הדיוטות אינם יכולים להתיר נדרים משום ש"אין בית דין שקול", ואם כן בהכרח דרושים שלושה הדיוטות. דבריו מבוססים על הבנה כי שלושת ההדיוטות מהווים בית דין. ומכאן כי לשיטתו התרת נדרים אינה פסיקת הלכה בעלמא, אלא היא מעשה בית דין[2].

נראה כי הגדרה זו עומדת ביסוד דברי רבי עקיבא איגר הפוסל אישה וקטן מהתרת נדרים:

נלע"ד דאישה לא, דדוקא קרובים דאין הפסול בגופו דראוי לדון למי שאינו קרובו, וכן בלילה הלילה גורם וליכא פסול בגברא. וכן קטן נלענ"ד דלדעת תוספות (נדה ד' כ') דנראה דדעתם דגם קטן פסול לדון. [רבי עקיבא איגר יו"ד סי' רכח סעי' ג]

לדברי רבי עקיבא איגר, אדם שיש עליו פסול הגוף לדון אינו יכול להתיר נדרים, ודברי הגמרא דלעיל, "אפילו בקרובים ואפילו בלילה", אמורים רק לגבי הדינים שאינם בגדר 'פסול הגוף'. הגרי"ד סולוביצ'יק מבאר הבחנה זו:

לשם ביאור הקולות בהתרת הנדרים עלינו להניח שאף על פי שג' הדיוטות מהווים חפצא של בית דין, בכל זאת בהתרת נדרים ליכא הלכה של ישיבת בית דין... הדיינים חייבים לדון דוקא מתוך כובד ראש וישיבת הדיינים בבית דין דעלמא מהווה חלות של כובד ראש בשעת הדין. הלכה זו קיימת בבית דין דעלמא, אולם התרת נדרים מתבצעת גם בלי כובד ראש, ולפיכך אינה צריכה ישיבת בית דין, ובית דין מתיר נדרים אף מעומד... ונראה שאף לילה הלכה בישיבת הדיינים, וכפי שפסק הרמב"ם שאין יושבים להתחיל דין בלילה, ומאחר שאין ישיבת בית דין בהתרת הנדרים הוא הדין שאין פסול לילה. אשר לקביעת הפסולים בהתרת נדרים, נראה לומר שפסול לדין דעלמא מוגבל לדין המתייחס לגברא העומד להישפט, כמו בדיני ממונות ובדיני נפשות. דיינים פסולים לדון קרוביהם כשהקרובים נשפטים לפניהם. ואילו בהתרת נדרים אין נידון ואין גברא שעומד לדין, כי לעניין זה היא כחלות של איסור והיתר, ואין ההיתר חל כהוראה על הגברא אלא להתיר את האיסור... כן הדבר בהתרת נדרים: קרובי בעל הנדר יכולים להתיר נדרו, כי היתרם מכוון לאיסור ולא לגברא... לאור האמור מוסבר פסקו של מרן הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל שאישה פסולה להתרת נדרים המהווה חלות דין, ואין האישה דומה לקרובים שהם כשרים להתרת נדרים.

[רשימות שיעורים נדרים עמ' שד-שה]

לדברי הגרי"ד, היתר נדרים הוא 'מעשה בית דין', אך בשונה מדין רגיל – בו הדיינים יושבים ושופטים בין איש ובין רעהו – בהיתר נדרים הנידון אינו ה'גברא' אלא ה'חפצא', לא האדם אלא הנדר עצמו. בשל כך, שונה היתר נדרים משאר פסיקות בית הדין: בו בית הדין אינו יושב ודן, ולכן הדינים האמורים ביחס לזמן ישיבת בית הדין אינם נוהגים. כמו כן, הפסיקה אינה מתייחסת לאדם אלא לנדר, ולכן פסול קרובים אינו קיים.

הרב בצלאל ז'ולטי [משנת יעבץ או"ח סי' נג] טוען כי שאלה זו, האם היתר נדרים הוא 'מעשה בית דין', עומדת ביסוד מחלוקת הראשונים האם חכם המתיר את הנדר צריך להיות סמוך.

הר"ן מביא את הרמב"ן הסובר שרק חכם סמוך יכול להתיר נדרים לבדו:

והיתר נדרים ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות במקום שאין מומחה...והכי נמי משמע לן בסוף פרק נערה המאורסה דאמרינן 'מועדי ה' צריכין מומחה, פרשת נדרים אין צריך מומחה אלא אפילו בית דין הדיוטות. והא פרשת נדרים ראשי המטות כתיב? אמר רב חסדא ואיתימא רבי יוחנן: ביחיד מומחה'. ומשמע דיחיד מומחה דהפרת נדרים דומיא דמומחין דמועדי ה', מה התם בעיא סמוך הכא נמי בעיא סמוך. זהו דעת הרמב"ן ז"ל.

[ר"ן כג. ד"ה והיתר]

לעומת דברי הרמב"ן, הרמב"ם כותב:

כיצד מתירין? יבוא הנשבע לחכם המובהק או לשלשה הדיוטות אם אין שם מומחה.

[הל' שבועות פ"ו ה"ה]

ומדבריו לומד הר"ן [שם] שחכם מובהק מתיר נדרים גם כאשר אינו סמוך.

לדברי הרב בצלאל ז'ולטי, מחלוקת הראשונים נעוצה בגדר התרת נדרים: לפי הרמב"ן, זהו 'מעשה בית דין', ולכן ההיתר צריך להיעשות או על ידי שלושה הנחשבים לבית דין או על ידי דיין. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, התרת הנדרים אינה 'מעשה בית דין', ולכן גם חכם שאינו דיין יכול להתיר נדרים.

מדברי השאילתות עולה שהגמרא דנה בשאלה זו במישרין והיא מציגה שתי שיטות בביאור העניין.

השאילתות כותב:

ברם צריך מהו לאפורי נדרא יחיד מומחה אי נמי קרוב אי נמי מעומד אי נמי בלילה? כיון דצריך חכם הוה ליה כדינא ודינא מיושב הוא... והיכא דלא מתחיל ביממא לא מתחלינן ליה בליליא... ויחיד נמי לא... וקרוב נמי לא... או דילמא כיון דהוא מיתשל עילוי נדרא ומיחרט עילווי שבועתיה, חכם מתיר ליה דאמר רבי יוחנן: אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה, וכיון דהוא מיחרט למה ליה איצטרוכי לחכם משום דלשון חכמים מרפא, הילכך לא דמי לדינא וכולהון שפיר דמו. תא שמע, דאמר רבא אמר רב נחמן: הלכה מפירין נדרים מעומד וביחידי ובלילה ובקרובים, אלמא לאו כדינא דמו. והא תניא, ירד רבן גמליאל, סבר אין פותחין בחרטה וחכם הוא דעקר נידרא והוה ליה כדינא, רב נחמן סבר לה כרבי יהודה דאמר פותחין בחרטה ולא הואי כדינא ולשון חכמים מרפא בעלמא הוא. והילכתא כרב נחמן.

[שאילתות דרב אחאי שאילתא כג]

לדברי השאילתות, הגמרא דנה האם היתר הנדר נעשה על ידי החכם ולכן הוא נחשב כדין, או שההיתר נעשה על ידי החרטה והיתר החכם הוא תנאי בעלמא. הלכה כהבנה השנייה, ולכן "מפירין נדרים מעומד וביחידי ובלילה ובקרובים"[3].

ההבנות השונות בגדר היתר החכם משמעותיות גם להבנת גדר עקירת הנדר למפרע.

מקור הגדרה זו, שהחכם עוקר את הנדר למפרע, בדברי הגמרא בכתובות:

תנו רבנן: הלכה אצל חכם והתירה מקודשת, אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת. מה בין חכם לרופא? חכם עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא.

[כתובות עד:]

עם זאת, הרא"ש מביא את הירושלמי הדן האם נדר הוא 'דבר שיש לו מתירין':

אילין נדרין מה את עביד להון, כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין? מסתברא מיעבדינון כדבר שיש לו מתירין, דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו. אמרו, אינו עוקרו אלא מיכן ולהבא. [ירושלמי פ"ו ה"ד]

הרא"ש כותב בביאור דברי הירושלמי:

כלומר, עיקר העיקור מכאן ולהבא, שהרי היה אסור עד עתה, ואף על פי שעוקרו מעיקרו מכל מקום היה אסור עד היום, הלכך חשיב דבר שיש לו מתירין. [רא"ש פ"ו סי' ג]

האחרונים [שערי יושר ב, ט; קובץ שיעורים פסחים אות קעג] לומדים מדבריו שאמנם החכם עוקר את הנדר מעיקרו, אך עקירה זו היא 'מכאן ולהבא למפרע': עד עקירת החכם הנדר קיים ועומד בעינו, ורק ביחס לזמן שלאחר מכן הוא נעקר מעיקרו כאילו לא היה מעולם[4].

הרב אשר וייס מבאר כי הגדרה זו תלויה בהבנות השונות ביחס בין היתר החכם לפתח ולחרטה:

והשאלה היסודית בכל זה הוא גדר התרת החכם, דחזינן בו שני דינים המשמשים בערבוביא, דמחד חזינן דצריך בהתרת נדרים כח הבית דין, דבעינן ביה בית דין או יחיד מומחה... הרי שיש כח בית דין בהתרת נדרים. ומאידך, חזינן שצריך פתח ואין החכם יכול להתיר בלא פתח חרטה, הרי דאין זה משום כח הבית דין והחכם בלבד אלא משום דעל ידי הפתח הוי הנדר כנדר בטעות. ויש לחקור מה עיקר ויסוד התרת הנדרים ומה התנאי הלווה אליו, האם עיקר ההתר הוא כח הבית דין, אלא דיש גזירת הכתוב דאין החכם מתיר אלא בפתח; או שמא עיקר ההתרה על ידי פתח, שעושה את הנדר בטעות, אלא שצריך חכם לקבוע שיש פתח חרטה ולעשות את הנדר כטעות. ובצדדי חקירה זו תלויה שאלתנו הנ"ל, דאם יסוד התרת הנדר הוא עשיית כנדר טעות, מסתבר דבטל מפרע ממש וכמקח טעות; אבל אם עיקרו משום כח החכם, אין זה עקירה גמורה, אלא דין תורה לדון בו כאילו בטל למפרע כמבואר. [מנחת אשר במדבר סי' סד]

לפי ההבנה שהנדר בטל מעצם הפתח או החרטה, מסתבר שהנדר נעקר למפרע ומתברר שמעולם הוא לא חל[5]. לעומת זאת, לפי ההבנה שהחכם הוא העוקר את הנדר, מסתבר שאין זו עקירת הנדר מעיקרו ממש אלא – כדברי האחרונים – 'מכאן ולהבא למפרע'.

לסיום נעיר, כי בשיעור הקודם הבאנו את דברי הצפנת פענח [הל' שבועות פ"ו ה"א] שקיים הבדל בעניין זה בין פתח לחרטה: בנדר הניתר בפתח, היתר החכם הוא בגדר תנאי בעלמא – "הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו"; בנדר הניתר בחרטה, לעומת זאת, היתר החכם הוא העוקר את הנדר, כאשר החרטה היא רק העילה לכך. כמו כן, הובאו דברי שער המלך [הל' שבועות פ"ו הי"ח] שרק נדר הניתר על ידי פתח מתבטל למפרע, אך נדר הניתר בחרטה בטל רק מכאן ולהבא. על פי האמור, ניתן לומר חילוק זה באופן מתון יותר: בנדר הניתר בפתח הנדר מתבטל למפרע ממש וכאילו מעולם לא היה, ואילו בנדר הניתר בחרטה ביטולו הוא בגדר 'מכאן ולהבא למפרע'.

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק בשיטתו הייחודית של הרמב"ם בגדר התרת נדרים.