בשיעור שעבר עסקנו ביחס בין התרת נדרים לנדרי טעות, וראינו את חידושו הגדול של המבי"ט, על פיו מדין תורה נדר הניתר בפתח הוא נדר טעות המותר גם ללא התרת חכם. שיטה זו מבוססת על הבחנה עקרונית בין פתח לחרטה: היתר פתח נובע מהגדרת הנדר כנדר טעות, ואילו היתר חרטה מבוסס על היתרו של חכם. בשיעור זה נעיין בדברים אלו מיסודם.

הגמרא בפרק שלישי אומרת:

רב יוסף מתני לה להא שמעתא בהאי לישנא, אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו, קסבר אין פותחין בחרטה. [נדרים כא:]

הר"ן מבאר שלפי שיטה זו נדר ניתר בפתח בלבד:

כלומר שאין לו להתיר בחרטה אלא בפתח, שהנדר כשהוא ניתר בפתח מוכיח מתוכו שהוא נדר טעות והוי כעין ארבעה נדרים, אבל בחרטה לא. [ר"ן שם, ד"ה אין חכם]

הר"ן מבאר את טעמה של שיטה זו:

והיינו טעמא דעדיף פתח מחרטה, לפי שכל נדר שהוא ניתר בפתח הרי הנודר אומר שאפילו בתחלה כשנדר אילו היה נותן אל לבו אותו פתח לא היה נודר, ונמצא נדרו בטעות. אבל נדר שהוא ניתר בחרטה אינו מוצא עם עצמו שום ענין שאילו היה נותנו אל לבו מתחלה שלא היה נודר, אלא שהוא אומר עכשיו מתוך הכעס או מפני מהירות נדרתי ועכשיו אני מתחרט על שנדרתי מעולם. [שם]

לדבריו, פתח מגדיר את הנדר כנדר טעות, אך חרטה – גם כאשר היא 'חרטה דמעיקרא' – אינה מגדירה את הנדר כנדר טעות, ולכן אין פותחים בה.

אמנם, הגמרא מביאה שיטה שונה:

ההוא דאתא לקמיה דרב הונא, אמר ליה: לבך עלך? אמר ליה: לא, ושרייה. ההוא דאתא לקמיה דרבה בר רב הונא, אמר ליה: אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת? אמר ליה: לא, והתירו. [נדרים כא:]

לפי שיטה זו, אפשר להתיר נדר גם בחרטה ללא פתח.

הגמרא מביאה שרבא פוסק כשיטה זו:

אמר רבא: הלכתא פותחין בחרטה. [נדרים כב:]

וכן פוסקים רוב הראשונים[1].

מהו טעמה של שיטה זו?

הריטב"א כותב:

קסבר אין פותחין בחרטה, שהוא פתח קל, אלא בפתח אחר. ורב הונא סבר פותחין בחרטה, והלכתא כוותיה. ולשון חרטה שגור בפי הכל ואין הכל בקיאין בפירושו, והנכון הוא דחרטה שמתחרט על נדרו מעיקרו ואומר שלא נדר אלא מחמת כעס, ואילו היה לו באותה שעה ליבו של עכשיו והיה יודע בצערו של עכשיו לא היה נודר. אבל אם אינו מתחרט מעיקרו, כלומר שידע צערו כשנדר אלא דהשתא הדר ביה שאין בו חרטה, שאם לא כן אין לך פתח בעולם שאין בו חרטה, שכל הנשאל מנדרו מתחרט הוא. נמצא שבחרטה לא נתחדש דבר בנדרו לגמרי משעת נדרו עד שעת שאלתו, אלא שנדר מחמת כעסו ושלא הרגיש בצער של עכשיו, ועבר כעסו ונתחרט על שנדר מפני הצער המגיע לו, וזה הצער הראוי היה לבוא, ומשום הכי חשיב פתח קל, ומכל מקום פתח הוא, שעל ידי פתח זה שאומר שאילו היה לו לב של עכשיו לידע בצערו לא היה נודר, ולביה דההוא שעתא אטעייה, שרינן ליה.

[ריטב"א ו: מדפי הרי"ף ד"ה קסבר, וד"ה רב הונא]

הריטב"א מגדיר שחרטה היא "פתח קל". לדבריו, גם היתר חרטה מבוסס על העיקרון שלא נדר על דעת זו. עם זאת, בניגוד לפתח, בו האמירה ש'אדעתא דהכי לא נדר' מעוגנת בטענה שתרחיש מסוים שלא היה בדעתו בשעת הנדר, בחרטה הטענה ש'אדעתא דהכי לא נדר' אינה מעוגנת בטענה מעין זו, ולכן נחלקו האמוראים האם פותחים בה.

על פי שיטתו זו, הריטב"א קובע שמועילה רק 'חרטה דמעיקרא', ואין כל משמעות ל'חרטה דהשתא'. אמנם, הרשב"א כותב שיש נדרים בהם מועילה 'חרטה דהשתא':

דלא בעינן חרטה דמעיקרא, אלא בנדר שעיקרו מחמת עצמו, כנודר מן היין שרוצה לגדור עצמו ממנו וכיוצא בזה... שכל נדרים אלו חזקים הם, ולולא שמתחרט מנדרו מעיקרו אין זו חרטה גמורה לבטל הנדר. אבל כל דבר שאסר על עצמו שלא מחמת עצמו של דבר הנדור אלא קנס בעלמא, קיל משאר נדרים, לפי שאין תכלית כוונת הנדר מחמת עצמו, ואפילו בחרטה דהשתא סגי. [שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רנה]

לדבריו, רק בנדרים בהם האדם חפץ בנדרי עצמו דרושה 'חרטה דמעיקרא', אך בנדרים שהם מעין קנס די ב'חרטה דהשתא'. מדבריו עולה כי היתר נדר בחרטה אינו מבוסס על יסוד של נדרי טעות (בדומה לפתח), אלא זהו דין בפני עצמו[2].

שיטה זו עולה גם מדברי הר"ן המביא מחלוקת ראשונים בדין 'נדר שהותר מקצתו הותר כולו':

וכתב עוד הרמב"ן ז"ל... דוקא בנדר שהותר על ידי פתח שדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו אבל התירוהו בחרטה אין כל הנדר ניתר אלא מה שהוא מתחרט בו בלבד אבל בתוספות כתבו דאפילו ניתר בחרטה כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו מכיון שהותר מקצתו הותר כולו. [ר"ן כז. ד"ה וכתב עוד]

לפי הרמב"ן, דין זה אמור רק לגבי נדר שהותר על ידי פתח. לעומת זאת, לפי תוספות, דין זה אמור גם לגבי נדר שניתר בחרטה. טעם חילוקו של הרמב"ן מפורש בדברי הר"ן: דין 'נדר שהותר מקצתו הותר כולו' אמור רק לגבי נדר שהותר על ידי פתח – "שדומה קצת לנדרי טעות, וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו".

מבואר מכך – ומדברי הר"ן עולה שגם תוספות אינם חולקים על הגדרה זו – כי גם להלכה קיים הבדל יסודי בין פתח לחרטה: פתח מגדיר את הנדר כנדר טעות, ואילו חרטה מבוססת על עיקרון שונה.

הבחנה זו בין פתח לחרטה עולה ממקורות נוספים[3]:

א.הרשב"א [תשובות המיוחסות לרמב"ן סי' רעג] כותב, שאמנם 'אין פותחים בנולד' (כדברי המשנה [סד.]), אך ניתן להתיר נדר על ידי חרטה שמחמת נולד[4]. הרב אהרן יפה'ן [מילואים לחידושי הריטב"א סי' טו חלק א אות ב] טוען שדברים אלו מבוססים על הבנה שפתח וחרטה אלו שתי דרכים שונות להיתר נדרים, ולכן אין חיסרון בחרטה המבוססת על נולד. אולם, לשיטת הריטב"א, הואיל וחרטה מועילה מדין פתח ונולד אינו נחשב לפתח – אין אפשרות להתיר נדר על ידי חרטה שמחמת נולד.

ב.המאירי [נט. ד"ה וחזר] כותב: "ואין לומר שתהא ניתרת בחרטה לבד, ששאלת הקדש ותרומה אינה אלא מצד טעות". לדבריו, הקדש ותרומה אינם ניתרים בחרטה אלא בפתח בלבד[5]. שיטה זו מבוססת על ההבנה שפתח וחרטה אלו שתי דרכים שונות בהתרת הנדר, ובנדרי הקדש קיימת רק האפשרות להתיר את הנדרים על ידי הגדרתם כנדרי טעות.

ג.שער המלך [הל' שבועות פ"ו הי"ח] כותב: "דהא דאמרינן אכלה כולה נשאל עליה ואין בו עון אשר חטא, היינו דוקא בנדרים הניתרים על ידי פתח, דמשוי ליה הנדר טעות כאילו אינו, אבל בנדר הניתר על ידי חרטה, וכל שכן בחרטה דהשתא, אז ודאי לא חשיב הנדר כאילו אינו". לדבריו, ההגדרה שהנדר מתבטל למפרע ונעקר מיסודו אמורה רק לגבי נדרים הניתרים בפתח, הואיל והנדר מוגדר כנדר טעות; נדר הניתר בחרטה, לעומת זאת, בטל רק מכאן ולהבא. שיטה זו מבוססת גם היא על ההבחנה דלעיל בין פתח לחרטה.

כפי שהובא בתחילת השיעור, בשיטה זו נוקט המבי"ט, ועל פיה הוא מחדש שמדאורייתא ניתן להתיר נדר בפתח ללא הישאלות לחכם. בדברי המבי"ט חידוש נוסף:

ואיפשר דמדאורייתא אפילו בלא חרטה נמי הוה מצי למישריה נדר ושבועה, משום דכתיב 'לא יחל דברו - אבל אחרים מוחלין לו', דמשמע אף בלא חרטה... דהא בחרמות ונידויים אפילו כשהם מדאורייתא כמו על ידי מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל דחייב העובר מיתה יש בו צד קל שמתירין לו בלא פתח וחרטה... ולא מצינו שום סמך להתר נדרים ושבועות וחרמות אלא מדכתיב 'לא יחל – אבל אחרים מוחלין לו', ואי בעינן חרטה מדאורייתא לכולהו בחרמות אמאי לא בעי חרטה, אלא משמע דמדאורייתא אפילו בלא חרטה הוה שרינן, אלא דחשו חכמים שלא להתיר אלא בחרטה. [שו"ת המבי"ט ח"א סי' צח]

לדבריו, מדאורייתא חכם יכול להתיר נדר ללא חרטה, והצורך בחרטה הוא מדרבנן בלבד. שיטתו מבוססת על הבנה שישנן שתי דרכים לביטול הנדר: על ידי הגדרת הנדר כנדר טעות (באמצעות פתח), או על ידי חכם. בהתאם לכך, מדאורייתא היתר בפתח אינו תלוי בחכם, והיתר החכם אינו תלוי בפתח או בחרטה.

יש לשיטה זו, שמדאורייתא חכם יכול לעקור נדר ללא חרטה, בית אב בדברי הראשונים. בתוספות רבנו פרץ מובא כעין זה בשם הר"מ מאיברא:

והר"מ מאיברא נתן טעם לדבריו, מדאורייתא חכם מתיר בלא חרטה, כדכתיב לא יחל אבל אחרים מחלים לו, ורבנן הוא דאצרכוה חרטה, הילכך בגילוי מילתא שהנדר גרוע סגי.

[תוס' רבנו פרץ כא: ד"ה אין חכם]

וכעין זה מבאר רש"י את השיטה ש"אין פותחין בחרטה":

אין פותחין – אין צריך לפתוח לו בחרטה, אלא החכם עוקרו אף על פי שאינו מוצא לו טעם עקירה. [רש"י עירובין סד: ד"ה אין פותחין]

אמנם, רבנו פרץ [בתוס' רבנו פרץ, שם] חולק על הר"מ מאיברא, והתוספות רי"ד [עירובין שם, הא כמאן] חולק על רש"י, ולשיטתם חכם אינו יכול להתיר נדר ללא חרטה. ובשיטה זו נוקטים רוב הראשונים.

כפי שנאמר בשיעור הקודם, רוב הראשונים חולקים גם על חידושו האחר של המבי"ט, ולשיטתם אין אפשרות להתיר נדר על ידי פתח בלי להישאל לחכם. ואם כן, לפי רוב הראשונים, בהיתר נדרים קיימים שני מרכיבים חיוניים: סיבת ההיתר – פתח או חרטה, ופעולת ההיתר – היתר החכם. עם זאת, ייתכן וגם לפי שיטות אלו, אינה דומה פעולתו של החכם בנדר הניתר על ידי פתח לפעולתו בנדר הניתר על ידי חרטה: בנדר הניתר בפתח, היתר החכם הוא בגדר תנאי בעלמא – "הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו"[6]; בנדר הניתר בחרטה, לעומת זאת, היתר החכם הוא העוקר את הנדר, כאשר החרטה היא רק העילה לכך.

כדברים אלו כותב הצפנת פענח:

דאם מתירין לו לא בגדר חרטה רק אדעתא דהכי, אז אין ההיתר על ידי חכם רק דהחכם צריך שיאמר לו שהוא מותר... מה שאין כן בנדר דההיתר הוא על ידי חרטה, אז החכם הוא המתיר. [צפנת פענח הל' שבועות פ"ו ה"א]

בעזרת ה' בשיעור הבא נעמיק בעניין זה – מהי פעולתו של החכם בהתרת הנדר?