בשיעור שעבר התחלנו לעסוק בענייני התרת נדרים. בשיעור זה נעיין ביחס בין התרת נדרים לבין נדרי טעות: מדוע התרת נדרים בפתח או בחרטה דורשת הישאלות לחכם, ואילו נדרי טעות בטלים מאליהם[1]? מדוע הפתח, בו האדם אומר 'אם הייתי יודע לא הייתי נודר', אינה מגדירה את הנדר כנדר טעות הבטל מאליו?

שאלה זו מבוססת על הנחה שהנדר אכן אינו בטל מאליו ללא התרתו על ידי החכם. אמנם, הנחה זו תלויה בביאורי הראשונים לדברי הגמרא ביחס לסיפור על יחסו של שמעון הצדיק לנזירות:

אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: 'איש... כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה''.

[נדרים ט:]

הגמרא אומרת על כך:

מתקיף לה רבי מני: מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל, דאתי על חטא, כל אשמות נמי לא ליכול, דעל חטא אתו. אמר ליה רבי יונה: היינו טעמא, כשהן תוהין נוזרין, וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהן, ונמצאו מביאין חולין לעזרה. [שם]

מדברי הגמרא משתמע שמחמת החרטה על קבלת הנזירות, קרבנות הנזירות נחשבים לחולין בעזרה. דברים אלו טעונים ביאור: אמנם הנוזר התחרט על קבלת הנזירות, אך חכם לא התיר את נדרו; ואם כן, מדוע קרבנותיו הם חולין בעזרה?

מחמת קושי זה, הר"ן טוען שאין להבין את דברי הגמרא כפשוטם:

מביאין חולין לעזרה לאו דוקא, שכל זמן שלא התירן חכם נזירותן קיימת וקרבנותיהן חובה עליהן, אלא כעין חולין קאמר, שמתוך שאין כוונתן רצויה אף קרבנותיהן אינן רצויין.

[ר"ן שם, ד"ה מביאין]

לעומת דבריו, הרשב"א מביא שיטה המפרשת את דברי הגמרא כפשוטם:

והפירושין פירשו, שהוא מביא חולין גמורין לעזרה. ושמא הן עושין אותו כנדרי שגגות דמותרות, שסבור היה לקבל הנזירות ואינו יכול לקבל. [רשב"א שם, ד"ה וכשהם]

הרשב"א עצמו דוחה שיטה זו ומפרש את הגמרא כדברי הר"ן[2].

מחלוקת זו קיימת גם בהבנת דברי הגמרא בפרק שלישי:

משתבח ליה רבא לרב נחמן ברב סחורה דאדם גדול הוא, אמר לו: כשיבא לידך הביאהו לידי. הוה ליה נדרא למישרא, אתא לקמיה דרב נחמן. אמר ליה: נדרת אדעתא דהכי? אמר ליה: אין. אדעתא דהכי? אין. כמה זימנין, איקפד רב נחמן, אמר ליה: זיל לקילעך. נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה, רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, והשתא דאיקפד רב נחמן אדעתא דהכי לא נדרי, ושרא לנפשיה. [נדרים כב:]

הגמרא אומרת שרב סחורה "פתח פיתחא לנפשיה" ו"שרא לנפשיה".

גם בסוגיה זו אומר הר"ן שיש לפרש את דברי הגמרא שלא כפשוטם:

פתח פיתחא לנפשיה – לא שיתיר רב סחורה לעצמו, דהא קיימא לן 'לא יחל דברו – הוא אינו מיחל', אלא שמצא פתח שהיה יכול להיות ניתר בו. [ר"ן כג. ד"ה פתח]

לעומת זאת, הרשב"א מביא שיטה המפרשת את דברי הגמרא כפשוטם:

ובפירושין ראיתי לעיל בריש שמעתין ענין וז"ל: והלכתא אפילו תלמיד חכם נמי לא מצי למיפתח בחרטה. ומיהו אי אשכח מלתא דלאו אדעתא דהכי נדר, מצי למישרי נדר נפשיה אגב ההוא מלתא, הואיל ולא היה נדר מעולם, וכדאמרינן לקמן', עד כאן. נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשיה ושרא לנפשיה, וכי כתיב 'לא יחל דברו' שהוא אינו מוחל דוקא בחרטה. ואינו מחוור כלל. [רשב"א כב: ד"ה נפק][3]

לפי דבריהם, קיים הבדל בין פתח לחרטה: התרת נדרים בחרטה יכולה להיעשות רק בפני חכם, ולגביה אמורה הדרשה "לא יחל דברו – הוא אינו מיחל אבל אחרים מחילין לו". בפתח, לעומת זאת, הואיל ומתברר ש'אדעתא דהכי לא נדר' – הנדר בטל מאליו, גם ללא התרתו על ידי חכם.

בשיטה מעין זו נוקט המבי"ט:

ובחרטה בלחוד הוא דבעינן התר מדאורייתא, אבל בפתח לא בעינן התר אלא מדרבנן, והוי נמי נדר טעות כעין ד' נדרים, אלא דבד' נדרים אלו לא בעי התרה כלל, דחכמים התירום כדאמר התם, ובהני דפתחי ליה פתח לחרטה בעי התרת חכם, וכדאמרינן 'אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ד' נדרים אלו', דמשמע דאף על גב דבאלו הד' לא בעי התרה, בנדרים אחרים דהוו טעות כעין אלו בעינן, דהא כעין אלו הם אבל אינם ממש הם ובעו התרה מיהא דרבנן. [שו"ת המבי"ט ח"א סי' צח]

לדבריו, מדאורייתא התרת החכם נדרשת רק בחרטה ולא בפתח, ומדרבנן גם בפתח יש צורך בהתרת חכם.

בנו של המבי"ט, המהרי"ט, דן בדברי אביו בהרחבה, והוא מציע לחלק בין "פתח דמעיקרא" ל"פתח הבא לאחר מכאן":

ומכל מקום אכתוב מה שעניות דעתי מתישבא בו, שאני אומר לא כל הפתחין שוין, שיש פתח של עכשיו ויש פתח דמעיקרא. פתח של עכשיו, כי היכי דפתח ליה רחמנא למשה 'כי מתו כל האנשים' וכו' שירדו מנכסיהם, ואף על פי שפתח הוא דאדעתא דהכי לא נדר, מכל מקום זה הפתח לא היה לו בשעת הנדר, שעדיין לא הענו ולא נמצא מוטעה בנדרו, לפי שלא היה לו לחוש שמא יענו, וכיון שכן חל הנדר שפיר וצריך התרת חכם מדרשא ד'הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו', וכן כל כיוצא בזה. [שו"ת מהרי"ט ח"א סי' יט][4]

לדבריו, בפתח הקיים בשעת הנדר מדאורייתא אין צורך בהתרת חכם – זהו נדר המבוסס על טעות, ולכן הוא בטל מאליו. לעומת זאת, בפתח הנובע ממציאות שהתחדשה לאחר החלת הנדר, הצורך בהתרת חכם הוא מדאורייתא, שכן עיקרו של הנדר אינה מבוססת על טעות.

נמצא, אם כן, כי קיימת שיטה בראשונים ובאחרונים הסבורה שפתח מגדיר את הנדר כ'נדר טעות', ומדאורייתא הוא בטל מאליו, ללא צורך בחכם. עם זאת, דומה שרוב הראשונים והאחרונים נוקטים לא כך, אלא שהצורך בהתרת חכם קיים מדאורייתא גם כאשר האדם אומר ש'אדעתא דהכי לא נדר'. ואם כן, התמיהה דלעיל שבה למקומה: מדוע יש צורך בהתרת חכם? מדוע הנדר אינו בטל מאליו מדין נדרי טעות?

תשובה לכך עולה מדברי הרי"ד בביאור דברי הגמרא לגבי נזירות שהובאו לעיל:

שעיקר התרת הנדר זו היא שמתחרט בזה שנדר ונמצא הנדר עקור מעיקרו. והיה ראוי שיהא מותר בלי שום התרת חכם, כדאמר בפרק קמא: 'כשהן תוהין נוזרין וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהן ונמצא מביאין חולין לעזרה', אלא שאמרה תורה 'לא ייחל דברו', ולמדו חכמים לומר 'הוא לא ייחל אבל אחרים מוחלין לו', שאין אדם רשאי להתיר נדרי עצמו. הלכך צריך החכם לומר 'שרי לך מחול לך', אבל עיקר ההתרה הנודר עשאה לעצמו כשמתחרט. [תוס' רי"ד כא: ד"ה אין חכם]

לפי דבריו, כעיקרון ראוי היה שהנדר יתבטל מאליו ללא צורך בחכם, אלא שהתורה קבעה שאין אדם רשאי להתיר נדרי עצמו: "לא יחל דברו – הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו"[5].

כעין זה כותב הר"ן ביחס לנדרים הניתרים על ידי פתח[6]:

דהא כל נדר שהוא נדר בפתח נדר טעות הוא, דמה לי אי מצינן למימר דאילו ידע מאי דאתני מעיקרא לא היה נודר ומה לי אי מצינן למימר אילו הוה ידע האי פתחא דידע השתא לא היה נודר, דא ודא אחת היא, אלא מאי אית לך למימר, דנהי דבהאי גוונא אינו מתיר לעצמו לאחר הנדר, כל שקדם ההוא גוונא גופיה לנדר הרי הוא מתיר לעצמו.

[ר"ן עה: ד"ה הא כדאיתא]

לדבריו, נדר הניתר על ידי פתח מוגדר כנדר טעות, אלא שקבעה התורה שאין באפשרות האדם עצמו לאחר הנדר להגדיר את נדרו כנדר טעות[7].

שיטה שונה עולה מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה, בביאור הכתוב [במדבר ל, ב] "וידבר משה אל ראשי המטות:

וירמוז עוד למדרש רבותינו כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם, שיחיד מומחה מתיר הנדר. והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה אבל הוא הלכה למשה מסיני, תלאו הכתוב בחוט השערה כמו שאמרו 'היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו', אלא שרמז לו הכתוב 'לא יחל דברו', כלומר שלא אמר לא יעבור על דברו, אבל ציווה שלא יחלל דברו שלא יעשה הנדר חלול, כי בבואו לבית דין וימצאו לו פתח וניחם עליו והם ימחלו לו איננו מחלל אותו. [רמב"ן במדבר ל, ב]

מדבריו עולה שהיתר נדרים על ידי פתח הוא חידוש מיוחד של התורה: ביטול הנדר על ידי החכם כאשר יש פתח וחרטה.

נראה, לפי זה, כי קיים חילוק עקרוני בין נדרי טעות לנדר הניתר על ידי פתח, כדברי הגר"ח מבריסק:

הנה הא דקיימא לן דנדרי שגגות מותרים בלא שאלה והפטור הוא מ'האדם בשבועה', צריך עיון, דבכל פתח אמאי צריך היתר חכם, יהא מותר מדין נדרי שגגות, ומהו החילוק שיש בין נדרי שגגות לפתח שצריך דוקא היתר חכם... ונראה דעיקר החילוק הוא, דבנדר שוגג הטעות היתה בעצם ועיקר הנדר, והיינו דבעצם הנדר לא היו פיו ולבו שוים, כגון דאמר 'הרי כולכם אסורים' והיו שם אחיו או אביו, שלא היה בדעתו כלל עליהם לאסור אותם, שדעתו היתה שכולם נכרים, אם כן בעצם הנדר נמצא הטעות, וכהאי גוונא מותר מדין 'האדם בשבועה'. אבל פתח הטעות היא מסיבה אחרת חוץ מהנדר, דהיינו שאם היה יודע כך וכך לא היה נודר, אבל עצם הנדר נדר כמו שדעתו היתה, וזה לא נקרא שוגג, רק דהוי פתח דצריך שאלה.

[חידושי הגר"ח כה: 'בענין נדרי שגגות ופתח']

עם זאת, בדברי הרמב"ן במקום אחר עולה השוואה בין נדר הניתר על ידי פתח לנדרי טעות:

ומסתברא דלא אמרינן 'נדר שהותר מכללו הותר כולו', אלא גבי נדרי שגגות... וכל דדמי להו דפתיח בהו פיתחא, דכולי נדר לאישתרו בהכי דמו לנדרי טעות. [הלכות נדרים לרמב"ן ח:]

נראה מכך, כי הפתח מצד עצמו אינו מגדיר את הנדר כ'נדר טעות' (על אף ש'אדעתא דהכי לא נדר'). ועם זאת, התורה מחדשת שבכוחו של החכם להגדיר את הנדר מחמת הפתח כנדר טעות: החכם, כביכול, חוזר חזרה לשעת הנדר, והוא מגדיר שהואיל ו'אדעתא דהכי לא נדר', יסודו של הנדר בטעות, ולכן הוא בטל מעיקרו.

בעזרת ה' נעמיק בהגדרות אלו בשיעור הבא, בו נעסוק ביחס בין פתח לחרטה.