בשיעורינו עד כה עסקנו במהותם של הנדרים, במעשה ההפלאה ובזיהוי הנדרים שמעולם לא חלו. כעת נעבור לעסוק בדרכי ביטול הנדרים. בתורה מפורשת דרך אחת לביטול הנדרים – על ידי הפרת האב או הבעל:

ואשה כי תדר נדר לה', ואסרה אסר בבית אביה בנעריה. ושמע אביה את נדרה ואסרה אשר אסרה על נפשה והחריש לה אביה, וקמו כל נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום. ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום, וה' יסלח לה כי הניא אביה אתה. ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה. ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה, וקמו נדריה ואסרה אשר אסרה על נפשה יקמו. ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה, וה' יסלח לה. [במדבר ל, ג-ט]

בנוסף לכך, המשנה בפרק תשיעי דנה בגדרי ביטול נדרים על ידי פתח, וממנה עולה שקיימת דרך נוספת לביטול נדרים – על ידי הישאלות לחכם המתיר את הנדר.

המשנה כותבת ביחס לדין זה:

היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו. [משנה חגיגה י.]

ומבאר רש"י:

היתר נדרים פורחים באויר – התרת נדרים שאמרו חכמים, שהחכם מתיר את הנדר, מעט רמז יש במקרא, ואין על מה לסמוך, אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה.

[רש"י שם, ד"ה היתר]

על פי דברים אלו, אין מקור להתרת נדרים בתורה שבכתב – "אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה".

אמנם, הגמרא מביאה תנאים המביאים לכך מקורות שונים:

תניא, רבי אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר 'כי יפלא' 'כי יפלא' שתי פעמים, אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר. רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר 'אשר נשבעתי באפי' – באפי נשבעתי וחזרתי בי. רבי יצחק אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר 'כל נדיב לבו'. חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר 'נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך'. [חגיגה י.]

הגמרא מביאה בשם שמואל מקור נוסף:

אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם אמרי להו: דידי עדיפא מדידכו, שנאמר 'לא יחל דברו' – הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. [שם]

והגמרא מביאה את דברי רבא הפורך את דרשות התנאים ומצדד בדרשתו של שמואל:

אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, לבר מדשמואל דלית ליה פירכא. דאי מדרבי אליעזר, דלמא כדרבי יהודה שאמר משום רבי טרפון, דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: לעולם אין אחד מהם נזיר, שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. אי מדרבי יהושע, דלמא הכי קאמר: באפי נשבעתי ולא הדרנא בי. אי מדרבי יצחק, דלמא לאפוקי מדשמואל, דאמר שמואל: גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, והא קמשמע לן דאף על גב דלא הוציא בשפתיו. אי מדחנניה בן אחי רבי יהושע, דלמא כרב גידל אמר רב, דאמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר 'נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך'. אלא דשמואל לית ליה פירכא. אמר רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק: היינו דאמרי אינשי, טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי. [שם]

מפשטות דברי הגמרא נראה שהמחלוקת המובאת בסוגיה היא רק בשאלת המקור לדין התרת נדרים. אמנם, ניתן להבין שבין הדרשות השונות עומדת מחלוקת בהבנת מהותה של התרת נדרים[1]:

·רבי אליעזר דורש: "'כי יפלא' 'כי יפלא' שתי פעמים, אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר". נראה שלשיטתו התורה מלמדת שהנדר צריך להיאמר ב'הפלאה' – באופן מפורש וברור. בשל כך, יכול הנודר לשוב ולפרש את כוונתו המדויקת ואת המציאות בה התכוון להחיל את נדרו. באופן זה, אם מתברר שלא היתה כוונתו להחיל את הנדר במציאות זו, הנדר אינו חל[2].

·רבי יהושע דורש: "'אשר נשבעתי באפי' – באפי נשבעתי וחזרתי בי".לדבריו, הכתוב "אשר נשבעתי באפי" מלמד שהנודר מחמת כעס יכול לאחר מכן לחזור בו ולבטל את נדרו. לפי זה, התרת הנדר נעשית על ידי קביעה שהנדר אינו משקף את רצונו האמתי, אלא הוא תולדה של כעס שהשתלט עליו.

·רבי יצחק מבסס את התרת הנדרים על הכתוב [שמות לה, ה]: "כל נדיב לבו הביאו". לשיטתו, אמנם מעשה ההפלאה נעשה על ידי דיבורו של האדם, אך לא די בכך; חלות הנדרים תלויה בכך שהנדר הוא ביטוי לרצון הלב. מטעם זה, אם האדם מתחרט על נדרו, מתברר שאין לו רצון מלא בנדר, ולכן הנדר אינו חל.

·חנניה מבסס את התרת הנדרים על הכתוב [תהילים צה, יא]: "נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך". כתוב זה מלמד שנדרו של האדם תלוי ועומד: הנדר קיים באופן מוחלט, ללא יכולת התרה, רק אם הנודר קיים אותו והביע את רצונו בו בכל מצב שהוא; כל עוד האדם לא עשה זאת – ביכולתו להתיר את נדרו ולבטלו, על ידי גילוי דעת שהנדר אינו משקף נאמנה את רצונו.

·שמואל דורש: "'לא יחל דברו' – הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו". לפי דרשתו, התרת נדרים מבוססת על כוחו של החכם להתיר לאדם את נדרו[3].

על פי האמור, בין דרשות התנאים לדרשתו של שמואל עומדת מחלוקת עקרונית בהבנת מהותה של התרת נדרים: לפי התנאים התרת נדרים נובעת מחמת סיבות הקיימות בנדר עצמו, ואילו לפי שמואל התרת נדרים נובעת מחמת כוחו של החכם לעקור את הנדר. עם זאת, נראה שגם בין התנאים עצמם קיימות תפיסות שונות בהבנת יסוד דין התרת נדרים: לפי רבי אליעזר ביטול הנדר נובע מחמת המציאות שלא היתה בדעתו של הנודר, ואילו לפי רבי יהושע, רבי יצחק וחנניה, ביטול הנדר נובע מחמת חרטת הנודר והבירור שהדיבור אינו משקף את רצונו האמתי.

נמצא, כי לפי שמואל התרת החכם היא המבטלת את הנדר, לפי רבי אליעזר הנסיבות השונות הן המבטלות את הנדר, ואילו לפי התנאים האחרים החרטה היא המבטלת את הנדר.

דברים אלו אמורים לפי המשתמע מהדרשות השונות. אמנם, הגמרא דנה האם "פותחין בחרטה" בלי קשר לדרשות אלו:

אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו, קסבר אין פותחין בחרטה... אמר רבא אמר רב נחמן: הלכתא פותחין בחרטה. [נדרים כא:-כב:]

כמו כן, להלכה יש צורך גם ב'פתח' או בחרטה וגם בהתרת חכם; כפי שכותב הרמב"ם:

מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו, הרי זה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו, ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו, וזהו הנקרא היתר שבועות... כיצד מתירין? יבוא הנשבע לחכם המובהק או לשלשה הדיוטות אם אין שם מומחה, ואומר 'אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע, ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע'. והחכם או גדול השלשה אומר לו 'וכבר נחמת', והוא אומר לו 'הן', חוזר ואומר לו 'שרוי לך' או 'מותר לך' או 'מחול לך' וכל כיוצא בענין זה בכל לשון.

[הל' שבועות פ"ו ה"א וה"ה]

על פי האמור, יש לעיין ביחס בין שני רכיבים אלו: מהו התפקיד של כל אחד מהם? האם עיקרה של ההתרה נעשה על ידי הפתח או החרטה, והיתר החכם הוא בגדר תנאי בעלמא; או שמא להיפך: עיקר ההתרה נעשה על ידי החכם, והפתח או החרטה הם רק העילה שבעטיה החכם נזקק להתיר את הנדר?

יש להעמיק ולברר את תפקידו של החכם בהתרת הנדרים לאור דברי המשנה בתחילת פרק שלישי:

ארבעה נדרים התירו חכמים: נדרי זרוזין, ונדרי הבאי, ונדרי שגגות ונדרי אונסין. [משנה כ:]

הגמרא [כא:] מבארת שנדרים אלו מותרים ללא צורך בחכם. עולה מכך שנדר המבוסס על טעות בטל מאליו. ואם כן, יש לברר מדוע נדר שיש בו פתח או חרטה טעון שאלת חכם: אם הפתח או החרטה מגדירים אותו כנדר טעות, מדוע יש צורך בהיתר חכם והנדר אינו בטל מאליו? ולאידך גיסא: אם אין זה נדר טעות אלא החכם מפקיע את הנדר, מדוע כלל יש צורך בחרטה או בפתח?

בנוסף לכך, יש לברר לפי ההבנה שבכוחו של החכם להתיר את הנדר, מניין נובע כוח זה? כיצד חכם יכול לבטל נדרו של אדם אחר?

בעזרת ה' בשיעורים הבאים נעמיק בדיני התרת נדרים ונעיין בדרכים השונות בדברי הראשונים והאחרונים ביישוב שאלות אלו.