המשנה אומרת:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו, יאמר לו 'כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל', ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. [משנה כג.]

רבי אליעזר בן יעקב מחדש שניתן לבטל נדר על ידי אמירת 'כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל'.

לפי פשטות המשנה, דברי רבי אליעזר בן יעקב אמורים לגבי שעת הנדר. אמנם, הגמרא שואלת על המשנה:

וכיון דאמר 'כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל', לא שמע ליה ולא אתי בהדיה. [נדרים כג.]

ומתרצת:

חסורי מיחסרא והכי קתני: הרוצה שיאכל אצלו חבירו ומסרב בו ומדירו, נדרי זירוזין הוא. והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר 'כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל', ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. [נדרים כג:]

מדברי הגמרא עולה שאמירה זו מועילה גם שלא בשעת הנדר. ואם כן, אדם יכול לעמוד בראש השנה ולמסור מודעה שתבטל את נדריו, וכך כל נדריו יתבטלו.

בסוגיה זו אין עיסוק באופן פעולתה של מודעה זו. כדי לעמוד על יסודות העניין, נעיין בסוגיית הגמרא בפרק עשירי הדנה בשיטת רבי אליעזר [במשנה עה.] שבעל יכול להפר את נדרי אשתו לפני אמירתם:

איבעיא להו, לרבי אליעזר מיחל חלין ובטלין, או דלמא לא חלין כלל? [נדרים עה.]

הגמרא מנסה לפשוט ספק זה מברייתא:

תא שמע, אמר להן רבי אליעזר: ומה במקום שאין מיפר נדרי עצמו משנדר, מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור; מקום שמפר נדרי אשתו משתדור, אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תדור. מאי לאו דאשתו דומיא דיליה, מה הוא דלא חיילין, אף אשתו נמי דלא חיילין. לא, הא כדאיתא והא כדאיתא. [נדרים עה:]

בברייתא זו נאמר שרבי אליעזר מוכיח את שיטתו מדין מסירת מודעה לביטול נדרים: אדם יכול לבטל נדרים על ידי מודעה לפני אמירתם, על אף שאינו יכול להתיר את נדריו לאחר אמירתם. מכאן שלגבי הפרת נדרים, שהאדם יכול להפר את נדרי אשתו לאחר אמירתם, כל שכן שיכול להפר אותם לפני אמירתם. הגמרא רצתה להוכיח מדברי הברייתא שכשם במסירת מודעה הנדרים כלל אינם חלים, כך גם בהפרת נדרים לפני אמירתם הנדרים כלל אינם חלים. הגמרא דוחה, שההשוואה נועדה רק כדי ללמד על האפשרות לבטל את הנדרים לפני אמירתם, אך ייתכן ולשאר הדברים אין ללמוד זה מזה.

הר"ן מקשה מדוע אין ללמוד מכך שאדם יכול למנוע מנדריו לחול, שגם את נדרי אשתו הוא יכול למנוע מלחול:

וקשה בעיני, וליגמר נמי מקל וחומר דידיה שלא יחולו נדרי אשתו כלל, כשם שאין חלין נדרי עצמו. [ר"ן שם, ד"ה הא כדאיתא]

הר"ן מתרץ:

ונראה לי דלא מצי למידן הכי, משום דנדרי עצמו היינו טעמא דהיכא דאתני מעיקרא לא חיילי כלל, משום דכיון דשכח תנאו בשעת נדרו הוי ליה נדר בטעות ולא חייל כלל. מה שאין כן בנדרי אשתו דליכא למימר הכי, אלא מיהו לענין שיהו מופרין נדרי אשתו לאחר שיחולו שפיר איכא למידן קל וחומר, דכיון דבנדרי עצמו אשכחן דטעותא דקמי נדרו מבטל נדריו קודם שידור, ואפילו הכי ההוא גוונא גופיה לא מבטל להו לאחר שידור, דהא כל נדר שהוא נדר בפתח נדר טעות הוא, דמה לי אי מצינן למימר דאילו ידע מאי דאתני מעיקרא לא היה נודר ומה לי אי מצינן למימר אילו הוה ידע האי פתחא דידע השתא לא היה נודר, דא ודא אחת היא. אלא מאי אית לך למימר, דנהי דבהאי גוונא אינו מתיר לעצמו לאחר הנדר, כל שקדם ההוא גוונא גופיה לנדר הרי הוא מתיר לעצמו, וכל שכן בעל, דבדין הוא דנימא דבההוא גוונא דמפר לאחר שנדרה אשתו, דהיינו שמפר נדריה מהפרה ואילך ולא עקר ליה מעיקרא, מפר נמי עד שלא תדור שיהו חלין ובטלין. כן נראה לי. [שם]

לדבריו, מסירת מודעה לביטול הנדרים גורמת שנדריו יהיו נדרי טעות, ומטעם זה נדריו בטלים. בשל כך, אין ללמוד מיכולתו של האדם לבטל נדרי עצמו על ידי מודעה, לכוחו של הבעל להפר נדרי אשתו. רבי אליעזר לומד ממסירת מודעה רק את העיקרון שקל יותר לבטל נדר לפני אמירתו: ב"טעותא דקמי נדרו" די בעצם הטעות כדי לבטל את הנדר ואין צורך בהיתר חכם, ואילו בטעות המתבררת לאחר אמירת הנדר על ידי 'פתח' יש צורך בחכם שיתיר את הנדר. מכך לומד רבי אליעזר, שאם בעל יכול להפר את נדרי אשתו לאחר אמירתם, כל שכן שבכוחו להפר את נדריה גם לאחר אמירתם.

על פי האמור, כוחה של המודעה נובע מדין נדרי טעות – "דכיון דשכח תנאו בשעת נדרו הוי ליה נדר בטעות ולא חייל כלל". החזון איש תמה על הבנה זו:

ואמנם דברי הר"ן צריכים עיון, דאם הנדר בטל מחמת טעות, לא שייך למילף מיניה להפרת הבעל. ומה שכתב הר"ן דנדר דיש לו פתח גם כן נדר טעות הוא, צריך עיון, דאם מן הדין הוא בטל למה יהא צריך התרה, אדרבה הלא נדרי שגגות מותרין... אלא שאר פתחים אינן נחשבין כטעות. [חזון איש יו"ד סי' קמג ס"ק ח]

לדברי החזון איש, אם ביטול הנדרים כאשר קדמה להם מודעה הוא מדין נדרי טעות, כיצד ניתן ללמוד מדין זה להפרת נדרים?! הרי המודעה אינה מחילה כל חלות, אלא רק גורמת שהנדרים שייאמרו לאחר מכן יהיו נדרי טעות! בנוסף, החזון איש טוען כנגד דברי הר"ן ש"כל נדר שהוא נדר בפתח נדר טעות הוא", שאם כן מדוע יש צורך בהתרת חכם, הרי הנדר אמור להתבטל מאליו כדין נדרי שגגות!

יישוב לקושיות אלו נמצא בדברי השערי יושר, המביא את דברי הר"ן וכותב:

ומתבאר מזה, דענין זה מה דמועיל הביטול נדרים שידור מכאן ולהבא הוא ענין התרת נדרים, דקודם הנדר מתיר לעצמו באופן מה דמהני התרת חכם לאחר הנדר. היינו, דכמו שאין החכם מתיר רק על ידי איזה פתח וחרטה דמשוה להנדר כנדר טעות, כמו כן מה דמתיר לעצמו הוא מחמת דמצינו בזה כעין טעות קצת, דאילו הוי זכור בשעת הנדר מה דאתני מעיקרא לא היה נודר. וטעות זה כמובן אינו טעות דמוכח, דגם הטעות של פתח וחרטה שניתר על ידי שאלת חכם, כמו כן אינו טעות דמוכח, דאי לאו הכי אין צריך התרת חכם, דנדר מוטעה אין צריך שאלה. והנה מוכח מזה דקיבלו חז"ל בהא דדרשינן מ'לא יחל דברו – אבל אחרים מוחלים לו' שהוא דוקא אחר הנדר, אבל קודם הנדר מיחל לעצמו ומתיר על ידי שיהיו בהנדר כעין טעות דסגי להתרת נדרים. [שערי יושר ה, כב]

לדבריו, אמנם דין התרת נדרים מבוסס על הגדרת הנדר כנעשה בטעות, אך זו אינה טעות מוכחת. לכן, כעיקרון הגדרת הנדר כנדר טעות יכולה להיעשות על ידי חכם בלבד, ועם זאת לפני אמירת הנדר האדם עצמו יכול, על ידי מסירת מודעה, להגדיר את נדריו כנדרי טעות[1]. מכך לומד רבי אליעזר שקל יותר לבטל נדרים לפני אמירתם, ולכן הוא מביא מדין זה ראיה שבעל יכול להפר נדרי אשתו גם לפני אמירתם.

החזון איש עצמו מבאר את גדר ביטול הנדרים על ידי מודעה באופן שונה:

דטעם הביטול שיש בכח אדם לשלוט על עצמו בעתיד, כל שלא חזר בו בהדיא וקיים ביטולו ואין דבריו עכשיו כלום. [שם]

והחזון איש מוסיף ומגדיר:

שחסר בנדר ביטוי שפתים, דכיון שהתנה שאם ידור יהא בטל אין בדיבורו ממש כל זמן שלא ביטל התנאי. [שם, ס"ק ה]

לדבריו, באמירת המודעה האדם מבטל את כוחם של נדריו העתידיים, וכך דיבורו הופך להיות חסר משמעות.

הגדרה דומה מדייק רבי ברוך בער ליבוביץ' מדברי הרמב"ם:

מי שהתנה קודם שידור ואמר 'כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הריני חוזר בהן' או 'הרי הן בטלים' וכיוצא בדברים אלו ואחר כך נדר, אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר, הרי נדרו קיים, שהרי ביטל התנאי בנדר זה. ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר, אף על פי שקיבל התנאי בלבו וקיימו, הרי הנדר בטל. ואף על פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם. [הל' נדרים פ"ב ה"ד]

הרמב"ם מנמק מדוע הנדר קיים כאשר הנודר זוכר את המודעה בשעת אמירת הנדר – "שהרי ביטל התנאי בנדר זה".

רבי ברוך בער ליבוביץ' מוכיח מכך שהרמב"ם אינו סובר כר"ן:

והנה נראה דהרמב"ם לא מפרש הך דינא דאם אינו זכור התנאי בשעת הנדר כהר"ן משום דהוי טעות בעיקר הנדר... דאם כן מה כתב הרמב"ם דאם זוכר התנאי בשעה שנדר 'הרי נדרו קיים שהרי בטל התנאי בנדרו זה', מה לו לטעם זה דבטל התנאי בנדרו זה, תיפוק ליה משום דלא הוי טעות בעיקר הנדר, דכל הטעם באינו זוכר הוא משום דמוטעה הוא בעיקר הנדר, וכיון שזכור התנאי בשעת הנדר הרי לא הוי טעות בעיקר הנדר.

[חידושי ושיעורי מרן ר' ברוך בער נדרים סי' טו]

לדבריו, לשיטת הר"ן זכירת המודעה בשעת אמירת הנדר גורמת שהנדר יחול משום שבאופן זה לא ניתן להגדירו כנדרי טעות. ואם כן, טעמו של הרמב"ם מלמד ששיטתו שונה:

אלא צריך לומר דהרמב"ם... מפרש דין זה, דהתנאי הוא מבטל להנדר, היינו דהוי כמו חזרה בתוך כדי דיבור. [שם]

לפי ביאורו, הרמב"ם סובר שלמודעה יש כוח מצד עצמה: כשם שאדם יכול לבטל את דיבורו ב'תוך כדי דיבור', כך הוא יכול לבטל את דיבורו לפני אמירתו.

הבנות אלו בגדר כוחה של המודעה יוצרת מחלוקת להלכה.

השערי יושר כותב, בהתאם לשיטתו, שמודעה אינה מועילה על נדר שהתרת נדרים אינה מועילה לגביו:

דאם נדר שהודר ברבים אין לו התרה, לא מהני כלום גם התרת עצמו, דכלל אחד לשניהם שהוא עניין התרת נדרים שעוקר הנדר מעיקרו. [שערי יושר, שם]

וכן כותב הצפנת פענח:

עיין כאן דף ע"ה ע"ב, דמוכח שם דזה הוה גם כן כמו גדר שאלה ולא בגדר טעות, ע"ש בר"ן ד"ה הא. ונפקא מינה גבי נזירות שמשון דלא מהני שאלה, אם מהני מה שמבטל הנדרים קודם שידור. [צפנת פענח הל' נדרים פ"ב ה"ד]

לעומתם, החזון איש כותב:

ונראה דגם נזירות בכלל נדרים אף שלא ביטל נזירות בהדיא. ואין חילוק בזה בין סתם נזירות לנזירות שמשון, ולפיכך מי שקיבל עליו נזירות שמשון אם יעשה עבירה פלונית ועבר ואח"כ נזכר בתנאי ורוצה לבטל קבלתו, שפיר מבטל את הנזירות מכוח התנאי.

[חזון איש שם, ס"ק ה]

לדבריו, מודעה מועילה גם על נזירות שמשון, למרות שהתרת נדרים אינה מועילה לגביה. בכך הולך החזון איש לשיטתו, שמודעה מבוססת על עיקרון שונה: לא על הגדרת הנדר כנדר טעות, אלא על ביטול כוחו של הדיבור.

לסיום נציין שתוספות [כג: ד"ה רבא] מביאים שיטה הסוברת שלהלכה אין תוקף למודעה על ביטול נדרים כאשר אדם אינו זוכר את המודעה בשעת אמירת הנדר[2]. בנוסף, הרמב"ם כותב:

ויש שמורה להחמיר ואומר, והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור.

[הל' נדרים פ"ב ה"ד][3]

הרמב"ם מביא שיטה נוספת, על פיה מודעה מועילה רק לנדרים ולא לשבועות:

יש מהגאונים שאומרים אין כל אלו הדברים נוהגין אלא בנדרים בלבד לא בשבועות. ויש מי שמורה שדין הנדרים והשבועות בעניינות אלו אחד הם, וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמרו בנדרים. [שם, ה"ו]

להלכה, השולחן ערוך מביא את מחלוקת הראשונים האם מודעה מועילה ללא זכירתה בשעת אמירת הנדר:

מי שהתנה ואמר 'כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים', ונדר בתוך הזמן, אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר, נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר. ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר, התנאי קיים והנדר בטל. ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר, אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי, ויש לחוש לדבריהם.

[שו"ע יו"ד סי' ריא סעי' ב]

הרמ"א כותב:

והא דאמרינן 'כל נדרי' בליל יום כפורים הוי כאילו התנו בהדיא, ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול. [שם, סעי' א][4]

הגרש"ז אוירבך פוסק, שאמנם להלכה אין לסמוך על מודעה לביטול נדרים, אך יש לסמוך עליה לגבי מנהגים טובים ו'קבלה לדבר מצוה':

ועיין בשו"ע יו"ד סי' רי"א סעי' א' שלמעשה אין לסמוך כלל על אמירה זו בלי שאלה לחכם. ברם נלע"ד, דלענין זה דנקטינן ש'כל האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל', והוא הדין במי שאומר לעשות חסד עם חבירו ושאר מצוות, דאפילו לא אמר ממש בלשון נדר והתחייבות אפילו הכי דינו כנדר משום דרשא ד'בפיך זו צדקה', והוא הדין לשאר מצוות... מסתבר דשפיר מהני מה שרגילים להתנות בערב ראש השנה וביום הכיפורים דאינו רוצה כלל שיהיה נדר, דכיון שהוא עצמו הרי אין כוונתו כלל לנדר או שבועה ורק התורה עשאתו כנדר, ולכן בכהאי גוונא שגילה דעתו מקודם והתנה בפירוש דאינו רוצה כלל שיהיה נדר מהיכי תיתי נימא שאף בכגון דא הרי זה נעשה נדר גם נגד תנאי מפורש שהתנה בריש שתא דאינו רוצה שיהא נדר. ולכן נלע"ד דכל שהוא אומר סתם ולא בלשון נדר, הרי זה חשיב כאומר בפירוש בלי נדר. [מנחת שלמה ח"א סי' צא אות כ]