המשנה בפרק שלישי עוסקת בדין נדרי אונסין:
נדרי אונסין: הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר, הרי אלו נדרי אונסין. [משנה כז.]
מבואר, אם כן, כי כאשר אדם נדר שאם לא יעשה מעשה מסוים ייאסרו נכסיו עליו, הנדר אינו חל כאשר האדם נמנע מעשיית המעשה מחמת אונס.
בגמרא על אתר נאמר:
ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא, ואמר 'אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי', איתניס ולא אתא. אמר רב הונא: בטיל זכוותיה. אמר ליה רבא: אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה, דכתיב 'ולנערה לא תעשה דבר'. וכי תימא קטלא שאני, והתנן, נדרי אונסין: הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר, הרי אלו נדרי אונסין.
[נדרים כז.]
הגמרא מביאה את דברי רב הונא, כי ביטול זכויותיו של אדם בעקבות אמירת 'אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי', קיימת גם כאשר הוא נמנע מלבוא מחמת אונס. רבא מקשה על שיטתו: "אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה, דכתיב 'ולנערה לא תעשה דבר'". מדבריו משתמע שפטור אונס מהווה סיבה שההימנעות מלבוא מחמת אונס לא תגרום לביטול זכויותיו של האדם. דברים אלו טעונים ביאור: בפשטות, דין אונס מהווה פטור מעונש, ואם כן הוא שייך רק לגבי עונשין; כיצד, אם כן, קושר רבא את פטור אונס לדינו של רב הונא?
ניתן להבין שזו גופא דחיית הגמרא: "וכי תימא קטלא שאני", וכוונתה שדין אונס אמור לגבי פטור מחיוב מיתה (ומעונשים אחרים), ואין ללמוד ממנו לדינים אחרים. ואם כן, הגמרא אומרת שדחיית דברי רב הונא אינה מחמת דין 'אונס רחמנא פטריה', אלא מכוח דין נדרי אונסין שבמשנתנו. אולם, ניתן להבין את דברי הגמרא באופן אחר: הגמרא מציעה אפשרות לדחיית הטענה כנגד דברי רב הונא מהכתוב "ולנערה לא תעשה דבר", שאין ללמוד מפטור מחיוב מיתה לדינים אחרים, והגמרא מוכיחה מנדרי אונסין כנגד הבנה זו.
מהבנות אלו עולות שתי תפיסות בהבנת היחס בין דין 'אונס רחמנא פטריה' לבין דין נדרי אונסין: לפי ההבנה הראשונה אלו שני דינים שונים, ואילו לפי ההבנה השנייה שני הדינים נובעים מעיקרון אחד שיסודו בכתוב "ולנערה לא תעשה דבר".
ההבנה הראשונה מפורשת בדברי המהרי"ט:
ומתניתין דחלה הוא או בנו, היינו טעמא, שהדבר ידוע שלא הדירו על דעת שיארע לו אונס, השתא כלום מזמנו אלא לכבודו והרי לא יכול... ואין לטעות מריהטא דגמרא ולומר דטעמא הוי משום דאונס רחמנא פטריה... דקאמר 'והא אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה וכו', וכי תימא קטלא שאני, התני חלה הוא' וכו'. משמע דטעמא דמתני' משום דאנוס רחמנא ליתא. והא ליתא, דעל כרחך כי פטריה רחמנא לאנוס מעונש פטריה, כגון שנשבע על הככר ואכלה, כהאי גוונא פטריה רחמנא מעונש, ודומיא דקרא ד'ולנערה לא תעשה דבר'. אבל בנדר על תנאי ונאנס ועבר על תנאו, דברים שבלב אינם דברים, חל הנדר שפיר. והא דקאמר 'וכי תימא קטלא שאני והא תנן' וכו', הכי קאמר, דלא אמרו אנוס רחמנא פטריה אלא התם בקטלא, והא תנן וכו', דלא הוי טעמא משום אונס, דהא לא נאמר אלא בתנאי, ואפילו הכי פטר משום דחזקה שלא נדר על דעת, אם כן הכא נמי במתפיס שטרותיו לא שנא.
[שו"ת מהרי"ט ח"א סי' א]
לדבריו, פטור נדרי אונסין נובע מכך שלא היה בדעתו לידור במציאות של אונס.
בשיטה זו נוקט הר"ן:
הרי אלו נדרי אונסין – לפי שלא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא כשיוכל לבוא בלא אונס כלל ולא יבוא. אבל כל שנאנס קצת, כגון שחלה בנו וצריך לשמרו, מותר, דלאו אדעתא דהכי אדריה. [ר"ן שם, ד"ה הרי אלו][1]
מדברי רש"י במסכת כתובות ביחס לדין 'אונס בגיטין' (=האומר 'הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש' ולא בא מחמת אונס) עולה שלא כדברי הר"ן והמהרי"ט:
דמדאורייתא לא הוי גיטא – שמצינו טענת אונס מן התורה, שנאמר 'ולנערה לא תעשה דבר'. [רש"י כתובות ג. ד"ה דמדאורייתא]
מדבריו עולה שגם למסקנת הגמרא, הכתוב "ולנערה לא תעשה דבר" אינו מלמד על פטור מענישה בלבד, אלא הוא מהווה מקור גם לכך שתנאו של האדם אינו כולל מציאות של אונס.
הקובץ שיעורים כותב בביאור שיטה זו:
ובעיקר הדבר דמקרא 'ולנערה לא תעשה דבר' ילפינן דלא מהני קיום התנאי באונס, צריך ביאור, דקרא גבי עונשין כתיב, דאין מענישין את האונס, ומאי שייך זה להכא דקיום הגירושין אינו עונש להבעל. וצריך לומר כמו שכתב בשו"ת חמדת שלמה סימן ל"ח, דמהך קרא ילפינן דמעשה הנעשית באונס אינה נחשבת על העושה, אלא חשובה כאילו נעשית מאליה. [קובץ שיעורים כתובות אות ז]
לדבריו, הכתוב "ולנערה לא תעשה דבר" מלמד עיקרון כללי: מעשה הנעשה באונס אינו מיוחס לאדם.
על פי זה מבאר הקובץ שיעורים את הדינים שבסוגייתנו:
והנה דינא דיש אונס הוא דקיום תנאי באונס לא חשיב קיום, דנחשב כאילו נתקיים מאליו ולא ע"י האדם וזה לא מהני, דבעינן שהאדם יקיים התנאי, ומעשה הנעשית באונס אינה נחשבת על האדם אלא כנעשית מאליה. ולכאורה מה בכך שלא קיים התנאי, מכל מקום גם ביטול לא הוי, דהא התנאי היה אם לא באתי ולא בא. וצריך לומר דלקיום המעשה לא סגי במה שלא נתבטל התנאי, אלא צריך קיום התנאי לקיים המעשה, ובאונס דלא מיקרי קיום אין המעשה מתקיימת. [קובץ שיעורים שם, אות ב]
לדבריו, תנאי בו אומר האדם 'אם לא באתי', זהו אינו תנאי שלילי, אלא כוונת האדם היא להתנות שהחלות תחול רק בהימנעות חיובית מלבוא.
נמצא, אם כן, כי לשיטת רש"י, דין נדרי אונסין מבוסס על דין אונס שבכל התורה, שמקורו בכתוב "ולנערה לא תעשה דבר".
לריטב"א שיטה שלישית בעניין זה:
ולמדנו ממשנתנו, דמאן דנדר או אשתבע אמידי שהוא בקום עשה, וכשהיה לו לעשות אירעו אונס שלא היה בדעתו בשעת נדרו ושבועתו שמעכבו מלעשות, הרי הוא פטור, בין שהוא אונס בגופו ממש... בין חולי בניו ובני ביתו המוטלים עליו, או עכבה אחרת... הרי הוא פטור. וכן כל כיוצא בזה, שנתחדש לו על קיומו דבר שיש בו סכנה, כגון סכנת דרכים, או אפילו הפסד כלל מממונו, דלא אסיק אדעתיה שיפסיד אותו בשעה שנדר... והיינו דקתני נמי 'או שעכבו נהר', והא לא סגיא שלא יהא אפשר לו לעבור בספינה. ותו, דאם כן פשיטא דפטור, דמאי הווה ליה למיעבד, דהא אונס רחמנא שרייא, ולמה לי למכתב 'האדם בשבועה' – פרט לאנוס. אלא ודאי רחמנא שרא בנדר ושבועה כל היכא דאנוס אונס כל דהו המעכבו לקיים שבועתו כל היכא דלא אסקיה לדעתיה בשעת נדרו ושבועתיה, ואפילו אונס חולי דשכיח ואונס עכבת הנהר דשכיח, דכוותייהו גבי גיטין לא חשיבי אונסין... דלהכי כתב רחמנא 'האדם בשבועה' – פרט לאנוס. [ריטב"א ט. בדפי הרי"ף ד"ה ולמדנו]
בדברי הריטב"א מבואר, שדין נדרי אונסין מבוסס על דרשת "האדם בשבועה – פרט לאנוס".
בניגוד לדבריו אלו, במסכת שבועות טוען הריטב"א שדין נדרי אונסין אינו מבוסס על דרשה זו:
ונדרי אונסין מפרש התם באונס ממש בנדרים או שבועות דלהבא, כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו או שעכבו נהר. וההיא ודאי לאו מ'האדם בשבועה נפקא' ולא אידכר עלה כלל, דההיא בשעת שבועה לבו היה בשבועה אלא שבא לו אונס אחרי כן מבחוץ שלא לקיים דבריו, ומסברא הוא דנפקא לן, דמסתמא אדעתא דלהוי ליה ההוא אונסא לא נדר. והיינו דאמרינן לה התם נמי במידי דממונא, גבי ההוא דאתפיס זכותיה בבי דינא ורמינן להו אהדדי. [ריטב"א שבועות כו. ד"ה האדם בשבועה]
לפי הריטב"א בשבועות, דין "האדם בשבועה" מלמד על אונס שנעשה בשעת אמירת הנדר, ולכן דרשה זו אינה עניין לנדרי אונסין, בהם האונס היה בשעת קיום התנאי. בהתאם לכך טוען הריטב"א, שדין נדרי אונסין מבוסס על סברה – "דמסתמא אדעתא דלהוי ליה ההוא אונסא לא נדר".
הברכת שמואל מבאר את טעמו של הריטב"א בנדרים, מדוע הוא נזקק לדרשת "האדם בשבועה", והוא אינו מבסס את דין נדרי אונסין על הסברה "דמסתמא אדעתא דלהוי ליה ההוא אונסא לא נדר":
גבי נדרים שאני מדין טעות שבכל התורה, דבכל התורה מה דמהני אומדנא הוא דחשיב ביטול על ידי דין טעות בחפצא של דעת קניין... מה שאין כן גבי נדרים... דאם באופן שאינו מוטעה בעיקר הנדר ויש כאן קבלת נדר, ואז אפילו אם תהיה אומדנא גם כן לא מועיל... ועל כן בנדרים דאומדנא לא מהני, דכמו דמדין טעות לא נתבטל כל זמן שאינו מוטעה בעיקר הנדר, גם אומדנא זאת דאדעתיה דהכי לא אדרה לא מבטל, ועל כן מפרשי דמה דבמתניתין מתירין נדרי אונסין הוא מוטעה בעיקר הנדר, דאי הוה ידעי שיאנס לא היה נודר וליכא 'האדם'. [ברכת שמואל סי' טו אות ג]
לדבריו, אומדנא מועילה לביטול קניינים, אך לא לביטול חלות הנדרים; ביטול הנדרים נובע מדין ייחודי – 'טעות בעיקר הנדר', שמקורו בדרשת "האדם בשבועה – פרט לאנוס".
הבחנה זו בין נדרים לקניינים ולשאר החלויות, יסודה בדברי הברכת שמואל שהובאו בשיעור הקודם:
במקח וממכר וקידושין, דהדעת עושה החלות... אבל בנדרים חזינן דאין הדעת עושה החלות, רק בעינן דעת על המעשה נדר, דהיינו על הדיבור לחוד, וזו גופא עושה החלות, דהדיבור גופא עושה החלות. וראיה, דבנדרים איכא דוקא זו הד' נדרים, ואם הכא הדעת עושה החלות כמו במקח וממכר, אם כן אמאי פסקו דדוקא זו הד' נדרים התירו בלא היתר חכם, הא אפילו בנדרים אחרים היכא דליכא דעתו לא הוי נדר, כמו במקח וממכר ליכא שיעור היכי הוי מקח והיכי לא הוי מקח אלא היכא דאיכא דעתו הוי המקח. אלא דבנדרים איכא חידוש דבעינן 'האדם בשבועה', דבשעת החלות הנדר בעינן שידע דחל עליו נדר או שבועה, משום הכי דוקא בזו הד' נדרים ליכא האדם בשבועה, אבל בנדרים אחרים דאיכא 'האדם בשבועה', אפילו ליכא דעתו על החלות נמי לא מהני לבטל הנדר כיון דאינו תלוי בדעתו. [ברכת שמואל סי' יד אות א]
לפי דבריו, 'אומדנא דמוכח' מבטלת רק חלות התלויה בדעתו של האדם, כקניינים. נדרים, לעומת זאת, אינם חלים על ידי דעתו של האדם אלא על ידי דיבורו. בשל כך, כעיקרון גם 'אומדנא דמוכח' אינה מבטלת את הנדר, וביטול הנדר נובע רק מדרשת "האדם בשבועה" המיוחדת לדיני נדרים.
הריטב"א בשבועות מקשה על ההבנה – בה נוקט הריטב"א בנדרים – שדין נדרי אונסין מבוסס על דרשת "האדם בשבועה", מסוגיית הגמרא הלומדת מנדרי אונסין לתנאי בענייני ממון:
ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא, ואמר 'אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי', איתניס ולא אתא. אמר רב הונא: בטיל זכוותיה. אמר ליה רבא: אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה, דכתיב 'ולנערה לא תעשה דבר'. וכי תימא קטלא שאני, והתנן, נדרי אונסין: הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר, הרי אלו נדרי אונסין.
[נדרים כז.]
הריטב"א בנדרים מתמודד עם קושיה זו:
ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן... ואמאי מקשינן מאונסי נדרים, דשאני נדרים ושבועות דפטור בהו רחמנא אונסא אפילו בכל דהו דכתיב 'האדם בשבועה', מה שאין כן בשאר עבירות שבתורה. ואיכא למימר דהתם מעיקר טעמא מקשינן, אמאי שרא רחמנא בשבועה כל אונס כל דהו משום דלאו אדעתא דהכי נדר, הכא נמי גבי תנאי לימא דלאו אדעתא דהכי אתנאי מעיקרא, ואדרבה מקשינן להו אהדדי, דכל דחשיב אונס בתנאין דעלמא חשיב נמי אונס בנדרים. [ריטב"א נדרים, שם]
נראה שכוונתו היא, שדין אונס בנדרים ובשאר דיני התורה נובע מעיקרון משותף: "דלאו אדעתא דהכי נדר", אלא שבשאר דיני התורה עקרון זה ידוע מסברה, ואילו בנדרים – כפי שהתבאר לעיל – מקורו בדרשת "האדם בשבועה".
לסיום נציין שההשוואה בין נדרים לשאר דיני התורה לגבי נדרי אונסין מקורה בדברי רבא החולק על דברי רב הונא שבתחילת הסוגיה. הרא"ש כותב בביאור שיטת רב הונא:
ורב הונא סובר, ודאי בנדר בעינן דפיו ולבו שוין ולא היה בדעתו לידור אם יעכבנו אונס, אבל בממון לא אזלינן בתר מחשבת לבו, אי לא אתני בפירוש בלא עכבת אונס אין אונס מבטל התנאי. [רא"ש כז. ד"ה הרי אלו]
לדבריו, רב הונא סובר שקיים חילוק בין נדרים לממון: "בנדר בעינן דפיו לבו שוין", ולכן הנדר אינו חל בכל מציאות בה לא היתה דעתו לידור; בממון, לעומת זאת, הכלל הוא "דברים שבלב אינם דברים", ובהם לא הולכים אחר מחשבת הלב אלא אחר הדיבור המפורש.
[1]וכן כותב הר"ן [שם, ד"ה וכי תימא]: "וכי תימא קטלא שאני – כלומר דבמקום קטלא איכא טענת אונס אבל במידי אחריני לא, והתנן, נדרי אונסין וכו' הרי אלו נדרי אונסין, לפי שלא עלה על לב מדיר להדירו אם יארע לו כך, הכא נמי גבי מתפיס זכותיה נימא דלא עלה על דעתו דליבטלן זכותיה כל היכא דלא מצי למיתי".
