בפרק שלישי כותבת המשנה:

נדרי שגגות: 'אם אכלתי ואם שתיתי' ונזכר שאכל ושתה; 'שאני אוכל ושאני שותה' ושכח ואכל ושתה; אמר 'קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני', ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה. [משנה כה:]

המשנה מפרטת שלושה מצבים של נדרי שגגות:

א."אם אכלתי ואם שתיתי, ונזכר שאכל ושתה" – שגגה בשעת אמירת הנדר.

ב."שאני אוכל ושאני שותה, ושכח ואכל ושתה", כלומר שהנדר יחול בשעת אכילתו או שתייתו – שגגה בשעת חלות הנדר[1].

ג."אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני', ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה" – טעות בעיקר הנדר.

הגמרא מוסיפה:

תנא, כשם שנדרי שגגות מותרין, כך שבועות שגגות מותרות. היכי דמי שבועות שגגות? כגון רב כהנא ורב אסי, הדין אמר: שבועתא דהכי אמר רב, והדין אמר: שבועתא דהכי אמר רב, דכל חד וחד אדעתא דנפשיה שפיר קמישתבע. [נדרים כה:]

דין זה מובא גם בגמרא בשבועות:

'האדם בשבועה' – פרט לאנוס. היכי דמי, כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב, מר אמר: שבועתא דהכי אמר רב, ומר אמר: שבועתא דהכי אמר רב. כי אתו לקמיה דרב, אמר כחד מינייהו. אמר ליה אידך: ואנא בשיקרא אישתבעי? אמר ליה: לבך אנסך. [שבועות כו.]

מבואר בסוגיה זו שדין שבועות שגגות נלמד מהכתוב "האדם בשבועה", ממנו דורשים "פרט לאנוס". ואם כן, גם דין נדרי שגגות מקורו בדרשה זו[2].

אמנם, הרא"ש כותב בביאור הבבא הראשונה במשנה:

נדרי שגגות אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל או שתה – ובשעת הנדר היה סבור בודאי שלא אכל ולא שתה ולא היה בדעתו לנדור כלל, ולא היה פיו ולבו שוין, הלכך לא הוי נדר. [רא"ש שם, ד"ה נדרי שגגות]

מבואר בדבריו שכאשר שגג בשעת אמירת הנדר, הנדר אינו חל משום ש"לא היה פיו ולבו שוין"[3].

ורק ביחס לבבא השנייה מביא הרא"ש את דרשת "האדם בשבועה":

קונם שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכל ושתה – דבשעה שהנדר יש לו לחול, דהיינו בשעה שאכל ושתה אז שכח את הנדר, וילפינן משבועות דבעינן שיהיה 'האדם בשבועה', בשעה שהשבועה חלה עליו יהא זכור את השבועה. [רא"ש שם, ד"ה קונם]

נראה מכך, כי לשיטת הרא"ש, עיקר דין נדרי שבועות אינו נסמך בהכרח על דרשת "האדם בשבועה", שכן הוא נובע מהעיקרון שצריך שיהיו פיו וליבו שוין. דרשת "האדם בשבועה" נצרכת רק כדי ללמד שדעתו של האדם נדרשת לא רק בשעת אמירת הנדר אלא גם בשעת חלותו, ולכן הנדר אינו חל גם כאשר אמר שהנדר יחול כאשר יאכל או ישתה ולאחר מכן שכח ואכל ושתה.

עם זאת, מפשטות דברי הגמרא בשבועות נראה שדרשת "האדם בשבועה" אמורה גם לגבי שגגה בשעת אמירת הנדר, וכן נראה שנוקטים שאר הראשונים[4]. לשיטתם יש לשאול, מה הצורך בדרשת "האדם בשבועה"? מדוע הנדר לא יחול בלאו הכי הואיל ופיו וליבו אינם שווים?

ניתן ליישב על פי שיטת הר"ן [כח. ד"ה היכי נדר] – בה עסקנו בשיעור הקודם ­– כי מחשבת הלב יכולה רק לפרש או להוסיף על אמירתו המפורשת, אך לא לבטל אותה (גם אם אלו דברים שבליבו ובלב כל אדם). בשל כך, לולי דין "האדם בשבועה", גם כאשר אין לאדם כוונה להחיל את הנדר (כגון כאשר הוא נודר 'קונם אם אכלתי ואם שתיתי' מתוך שכחה שהוא אכן אכל ושתה), הנדר אמור לחול[5]. אמנם, גם לפי שיטת הר"ן עדיין יש להקשות: מדוע דרשת "האדם בשבועה" נצרכת כדי לבטל נדר שיסודו בטעות, והרי דין 'מקח טעות' קיים גם ללא דרשה זו?

יישוב לכך מובא בשם רבנו חיים מבריסק:

ולכאורה נראה דבנדרי שגגות יש אומדנא גמורה דאדעתא דהכי לא נדר... אבל אין נראה כן, דהרי מקור נדרי שגגות הוא משבועות (דף כ"ו ע"א), ושם קאמר: 'היכי דמי שבועות שגגות, כגון שבועתא דהכי אמר רב', וקאמר התם דילפינן מקרא ד'האדם בשבועה', וקאמר שם 'כשם ששבועות שגגות מותרות כך נדרי שגגות מותרות', ומוכח דדין נדרי שגגות ילפינן משבועות שגגות, ושבועות יליף מ'האדם בשבועה'. ואי נימא דזהו דוקא היכא דאיכא אומדנא גמורה דלא נדר אדעתא דהכי, אם כן כהאי גוונא כל קנינים גם כן בטלים, ואם כן מאי שנא נדרים, ולמה צריך למילף מקרא. ועל כרחך דהילפותא הוא אפילו כי ליכא אומדנא דמוכח, דכל הקנינים כהאי גוונא לא בטלי, והכא ילפינן מקרא דבטל.

[חידושי הגר"ח כה: 'בעניין נדרי שגגות ופתח']

לפי דבריו, כאשר יש אומדנא דמוכח אכן אין צורך בדרשת "האדם בשבועה". דרשה זו מלמדת שגם כאשר אין אומדנא דמוכח הנדר בטל במקום שגגה וטעות בעיקר הנדר.

האחרונים מיישבים על פי דברים אלו את דברי הר"ן בביאור הסיפא של המשנה:

ראה אותן אוכלין תאנים ואמר 'הרי עליכם קרבן', ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהן אחרים, בית שמאי אומרים: הן מותרים ומה שעמהם אסורים, ובית הלל אומרים: אלו ואלו מותרין.

[משנה כה:]

מדברי המשנה עולה שאביו ואחיו אינם נאסרים מחמת נדרו, על אף שבלשון הנדר לא נאמרה הגבלה.

הר"ן כותב על כך:

וטעמא דמילתא, משום דכיון דאילו היה יודע שאביו או אחיו היו עמהן היה מוציאן מן הכלל, הרי זה מוטעה בעיקר הנדר, שלא היה דעתו מעולם על אביו, וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו. ומשום הכי ב'קונם אשתי נהנית לי', בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי, דאי לא, אף על פי שהיה דעתו בשביל כך, מכל מקום כיון שלהדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר, אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם, הרי הנדר בטל מאליו. [ר"ן שם, ד"ה וב"ה אומרים]

לדבריו, הנדר אינו חל על אביו ועל אחיו משום שלא התכוון מעולם להדירם, ולכן ביחס אליהם יש טעות בעיקר הנדר. לעומת זאת, לגבי המקרה הקודם במשנה, "אמר 'קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני' ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה", אין טעות בעיקר הנדר, ולכן "בעינן שיאמר בפירוש 'שגנבה את כיסי'".

המהרי"ט תמה מדוע הר"ן אינו מחלק באופן פשוט יותר:

ויש לתמוה, אם כוונתו לומר מאי איכא בין רישא לסיפא, הא טובא איכא בינייהו, דברישא אם לא פירש לא היינו יודעים הטעם, ובסיפא אין צריך לפרש, שהדבר ידוע שלא היה מקפיד על אביו ואחיו שאוכלים תאנים שלו דברשות קא עבדי. [שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' כז]

לפי דבריו, ברישא לולי אמירתו 'שגנבה את כיסי' לא היינו יודעים שזהו טעם נדרו, ולכן עליו לפרש זאת. בסיפא, לעומת זאת, ברור לכל גם ללא אמירתו שלא התכוון להדיר את אביו ואת אחיו, ולכן בכל אופן הנדר אינו חל[6].

דברי המהרי"ט מיוסדים על הנחה שבסיפא יש 'אומדנא דמוכח', ומטעם זה הנדר אינו אמור לחול גם ללא דיבור מפורש[7]. על פי דברי הגר"ח ניתן לחלוק על הנחה זו ולבאר את דברי הר"ן: במציאות זו אין 'אומדנא דמוכח', וביטול הנדר נסמך על דין שונה: דין 'טעות בעיקר הדין' שמקורו ב"האדם בשבועה". מטעם זה מחלק הר"ן בין הסיפא, בה הטעות היא בעיקר הנדר, לרישא, בה הטעות אינה בעיקר הנדר אלא בסיבתו[8].

על פי דברים אלו, בכל התורה קיים דין 'אומדנא דמוכח' המבטל את מעשי האדם, ובנדרים חידשה התורה את דין טעות בעיקר הנדר, המלמד שהנדר בטל במקום טעות גם כאשר אין 'אומדנא דמוכח' על דעתו.

הברכת שמואל מציע שיטה שונה:

במקח וממכר וקידושין, דהדעת עושה החלות... אבל בנדרים חזינן דאין הדעת עושה החלות, רק בעינן דעת על המעשה נדר, דהיינו על הדיבור לחוד, וזו גופא עושה החלות, דהדיבור גופא עושה החלות. וראיה, דבנדרים איכא דוקא זו הד' נדרים, ואם הכא הדעת עושה החלות כמו במקח וממכר, אם כן אמאי פסקו דדוקא זו הד' נדרים התירו בלא היתר חכם, הא אפילו בנדרים אחרים היכא דליכא דעתו לא הוי נדר, כמו במקח וממכר ליכא שיעור היכי הוי מקח והיכי לא הוי מקח אלא היכא דאיכא דעתו הוי המקח. אלא דבנדרים איכא חידוש דבעינן 'האדם בשבועה', דבשעת החלות הנדר בעינן שידע דחל עליו נדר או שבועה, משום הכי דוקא בזו הד' נדרים ליכא האדם בשבועה, אבל בנדרים אחרים דאיכא 'האדם בשבועה', אפילו ליכא דעתו על החלות נמי לא מהני לבטל הנדר כיון דאינו תלוי בדעתו. [ברכת שמואל סי' יד אות א]

לפי דבריו, 'אומדנא דמוכח' מבטלת רק חלות התלויה בדעתו של האדם, כמקח וממכר וקניינים. נדרים, לעומת זאת, אינם חלים על ידי דעתו של האדם אלא על ידי דיבורו. בשל כך, כעיקרון גם 'אומדנא דמוכח' אינה מבטלת את הנדר, וביטול הנדר נובע רק מדרשת "האדם בשבועה" המיוחדת לדיני נדרים[9].

דברי הברכת שמואל מבוססים על ההנחה, שחלות הנדרים נעשית על ידי דיבורו של האדם. בשיעור השלישי ['כינויים'] ובשיעור הרביעי ['ידות'] טענו שהנחה זו תלויה במחלוקת הראשונים: לפי הר"ן וסיעתו, חלות הנדר נעשית על ידי דיבור הפה, ומחשבת הלב רק באה לתת תוקף ומשמעות לדיבור הפה. לעומת זאת, לפי הרשב"א וסיעתו, חלות הנדר נעשית על ידי מחשבתו של האדם, והדיבור רק מביא אותה לידי ביטוי.