המשנה בפרק שלישי אומרת:

ארבעה נדרים התירו חכמים: נדרי זרוזין, ונדרי הבאי, ונדרי שגגות, ונדרי אונסין. נדרי זרוזין כיצד? היה מוכר חפץ ואמר 'קונם שאיני פוחת לך מן הסלע', והלה אומר 'קונם שאיני מוסיף לך על השקל', שניהם רוצין בשלשה דינרין. [משנה כ:]

הגמרא דנה בטעמו של דין זה:

אמר ליה רבי אבא בר ממל לרבי אמי, אמרת לן משמיה דרבי יהודה נשיאה: מאן תנא ארבעה נדרים, רבי יהודה היא דאמר משום רבי טרפון: לעולם אין אחד מהן נזיר, לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. רבא אמר: אפילו תימא רבנן, מי קתני שניהן רצו, שניהן רוצין קתני. [נדרים כא.]

לפי רבי יהודה נשיאה, נדרי זירוזין אינם חלים "לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה" – נדר ונזירות שנאמרו בלשון תנאי אינם חלים. לפי רבא, נדרי זירוזין אינם חלים משום שכוונתם לא היתה לנדר של ממש, אלא הדברים נאמרו רק כדי לזרז את חברו לעשות כדבריו.

הרא"ש מוסיף הסבר מדוע נדרים שנאמרו כדי לזרז את חברו אינם חלים:

שניהן רוצין בג' דינרין – ולא היה בלבם לשם נדר, אלא המוכר נדר לזרז הלוקח שיוסיף דמים, וכן הלוקח כדי שיפחות המוכר מדמי המקח. הלכך לא הוי נדר, דבעינן פיו ולבו שוין. ואף על גב דדברים שבלב אינן דברים ואם יאמר הנודר כך היה בלבי כשנדרתי לא אזלינן בתר מחשבתו, היכא דמוכח מילתא כי הכא, שכן דרך כל מוכרין ולוקחין לעשות כן, אזלינן בתר דברים שבלב. [פירוש הרא"ש שם, ד"ה שניהן]

לפי דבריו, אמנם בפיהם נאמרה לשון נדר, אך ברור לכל שבליבם הם לא התכוונו לידור אלא רק לזרז את זה, ולכן הנדר אינו חל.

דברי הרא"ש מבוססים על הנחה שאמנם "דברים שבלב אינם דברים" – כדברי הגמרא במסכת קידושין [מט:-נ.] – אך כאשר אלו 'דברים שבלבו ובלב כל אדם', יש בכוחם לעקור את הדברים שבפה. אמנם, הגמרא במסכת קידושין דנה בדין 'דברים שבלב' ואומרת:

אלא אמר אביי מהכא: בכולם אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו, אף על פי כן אינה מקודשת. ואמאי, הא קאמרה בלבי היה. ודלמא שאני התם דכיון דאתניה לאו כל כמינה דעקרא לה לתנאיה. [קידושין נ.]

מדברי הגמרא עולה שגם אם יש תוקף ל'דברים שבלב', אין בכוחם לעקור את הדברים שבפה. מכך לומד הריטב"א, שגם 'דברים שבלבו ובלב כל אדם' אינם יכולים לעקור את הדברים שבפה:

ושמעינן מהכא, דדברים שבלבו ובלב כל אדם דהוו דברים, אם הוא עוקר מה שהתנה עליו בפירוש, לא מהני ליה דברים שבלבו ותנאו קיים. [ריטב"א שם, ד"ה ודילמא]

חיזוק לכך עולה מדברי הגמרא לגבי נדרי אונסין. המשנה אומרת:

נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אף על פי שאינו תרומה, שהן של בית המלך אף על פי שאינן של בית המלך. [משנה כז:]

הגמרא דנה בלשון הנדר:

היכי נדר? אמר רב עמרם אמר רב: באומר יאסרו פירות העולם עלי אם אינן של בית המלך. כיון דאמר יאסרו, איתסרו עליה כל פירי עלמא. באומר היום. אי דאמר היום, לא מקבל מיניה מוכס. באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם, ואף על גב דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים, לגבי אונסין שאני. [נדרים כח.]

הגמרא שואלת, מדוע באמירת 'יאסרו פירות העולם עלי אם אינן של בית המלך' הנדר אינו חל, והרי "כיון דאמר יאסרו איתסרו עליה כל פירי עלמא". הגמרא עונה, כי הנודר "אומר בליבו היום ומוציא בשפתיו סתם", וכפי שמבאר הר"ן:

ונהי דסתמא לעולם משמע, הני מילי היכא דליכא אונסא, משום דטפי משמע לעולם ממהיום, אבל היכא דאיכא אונסא, הך אונסא מפרש ליה לדבוריה דהיום קאמר כיון שלא אמר בפירוש בהיפך. [ר"ן שם, ד"ה היכי נדר]

עולה מכך, כי הדברים שבלב אינם יכולים לבטל את דברי הפה אלא רק לפרש אותם. ואם כן, דין נדרי זירוזין טעון ביאור: כיצד העובדה שלא התכוונו לשם נדר מועילה כדי לעקור את אמירתם המפורשת?

בדברי הראשונים שיטות שונות ביישוב קושיה זו. השיטה מקובצת כותב בשם 'שיטה' ביחס לדין נדרי זירוזין:

ואין לתמוה, מאי שנא מההיא דלקמן דתנן 'נודרים לחרמין, וכיון דאמר יאסרו וכו' ליתסר עליה', ואמאי הרי אין פיו ולבו שוים דאינו נדר רק להישמט לפי שעה. ויש לומר, דכיון שהורה למשביע אותו שיאסר בדבר אם אינו של בית המלך הוי נדר גמור, אבל הכא שמאיליו הוא נודר, כיון שאין בלבו מה שמוציא בשפתיו לא חייל הנדר.

[שיטה מקובצת כא. ד"ה ואין לתמוה]

לדבריו, אין להשוות בין הסוגיות: בנדרי זירוזין האדם נודר מדעתו ומרצונו, ולכן כאשר אין כוונתו לשם נדר הנדר אינו חל. לעומת זאת, בנדרי אונסין הנודר עומד בפני האנס המדיר אותו. במציאות זו הנדר נעשה על דעת האנס, ולכן הדברים שבלבו של הנודר אינם יכולים לבטל את אמירתו המפורשת.

מדברי השיטה מקובצת עולה שלא כדברי הריטב"א בקידושין: כעיקרון 'דברים שבלבו ובלב כל אדם' יכולים לעקור את הדברים שבפה, ודברי הגמרא לגבי נדרי אונסין עוסקים במציאות ייחודית – בנדר הנעשה על דעת אדם אחר.

לתוספות רי"ד שיטה שונה:

אי קשיא, מאי שנא נדרי זירוזין דשרו משום דאמרינן לא נדר בכל לב אלא כדי לזרז את חבירו, והכא נמי נימא לא נדר בכל לב אלא להציל את ממונו, ואף על גב דאמר בפירוש לעולם יהא מותר. תשובה: התם בנדרי זירוזין דשרי, לאו משום דלא נדר בכל לב, שכיון שאדם מוציא נדרו מפורש בפיו נדר גמור הוא ואין לומר לא בכל לב נדרתי... ולא אזלינן בתר לבו אלא בשיכול לתקן דיבור פיו. ונדרי זירוזין דשרי, משום דאנן סהדי שלא נדר אלא לזרז את חבירו שיתן לו במקחו סלע, אבל אילו ידע שחבירו יהיה סורבן מליתן לו סלע לא היה נודר, גם חבירו שנדר בשקל כדי לזרז את חבירו שיתן לו בשקל, אבל אילו היה ידוע שהוא סרבן לא היה נודר, ומשום הכי הן מותרין דאדעתא דהכי לא נדרי.

[תוס' רי"ד כח. ד"ה פיסקא נודרין]

התוספות רי"ד מקשה גם הוא מדברי הגמרא בסוגיית נדרי אונסין על דין נדרי זירוזין. תשובתו של התוספות רי"ד היא, שביטול הנדר בנדרי זירוזין מבוסס על עיקרון שונה – נדרי טעות. לדבריו, בנדרי זירוזין הנדר התבסס על הנחה שגויה, שחברו יתרצה למכר במחיר שנקב, ו"אילו ידע שחברו יהיה סרבן... לא היה נודר"[1].

עולה מכך, כי, בניגוד לשיטה מקובצת, התוספות רי"ד מאמץ את שיטת הריטב"א, על פיה 'דברים שבלבו ובלב כל אדם' אינם יכולים לבטל את הדברים שבפה. בהתאם לכך, התוספות רי"ד רואה את הנאמר בסוגיית נדרי אונסין כיסוד מוסד, ואילו את דין נדרי אונסין הוא נדרש לבאר כמבוסס על עיקרון שונה.

מדברי הר"ן עולה שיטה שלישית. ביחס לסוגיית נדרי אונסין כותב הר"ן:

'אי דאמר יאסרו פירות העולם עלי לעולם' אין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא בפיו, אפילו גבי אונסא כי האי. [ר"ן כח. ד"ה היכי נדר]

מבואר בדבריו שדברים שבלב אינם יכולים לסתור את הדברים שבפה (כריטב"א וכתוספות רי"ד). עם זאת, לגבי נדרי זירוזין כותב הר"ן:

שהמוכר היה דעתו לשלשה ולא נתכוון בנדרו אלא לזרז הלוקח שלא יעמוד על דעתו שאמר ב' דינרין ושיסכים לשלשה, וכן הלוקח נתכוון לשלשה ולא נתכוון אלא לזרז המוכר שיסכים לכך ולא יעמוד על דעתו שאמר ארבעה דינרין, ומשום הכי לא חייל נדרא. וטעמא דמלתא, לפי שדרכן של מוכר ולוקח בכך, ומשום הכי לא מיקרו דברים שבלב. [ר"ן כא. ד"ה שניהם רוצין]

לדבריו, נדרי זירוזין אינם חלים הואיל ו"ולא נתכוון בנדרו אלא לזרז". מבואר מכך, כי שיטתו אינה כתוספות רי"ד, הסובר שנדרי זירוזין אינם חלים מדין נדרי טעות, אלא כשיטה מקובצת. ואם כן, יש להבין כיצד דבריו אלו מתיישבים עם שיטתו שדברים שבלב אינם יכולים לסתור את דברי הפה.

השערי יושר עומד על כך:

ומפורש בריטב"א למסכת קדושין דף נ' ע"א דהיכא שהדברים שבלב סותרים לגמרי למה שאמר בפיו לא מהני דברים שבלב כלל, אף אם יהיו דברים שבלבו ובלב כל אדם, וכן כתב הר"ן בנדרים דף כ"ח ע"א בנודר להרגין. ואף שמצינו בנדרי זרוזים דמהני גם אם מחשבתו סותרת לגמרי למה שאומר בפיו, כמו באומר על מנת שלא אוסיף לך על השקל וחושב בלבו להוסיף עד ג' דינרים, ועלינו לומר דכיון דדרך הסוחרים לדבר כן, חשובים הדברים שבלב כדיבור ממש, והדיבור שבפיו מתפרש כן. ובנודרים להרגין, וכן מה שכתב הריטב"א דלא מהני דברים שבלב, הוא במעשים מקריים, דאף שעכשיו הכל מבינים מה שחושב בלבו, אבל מכל מקום כדיבור ממש לא הוי, אבל כשדרך סוחרים לדבר כן הוי כדיבור ממש.

[שערי יושר ז, ח]

לפי דבריו, בנדרי זירוזין הדברים שבלב אינם סותרים את הדברים שבפה אלא מפרשים אותם על פי ההקשר בו נאמרו. דברים אלו נאמרו במסגרת משא ומתן, וב'שפת הסוחרים' דבריהם מתפרשים באופן שונה מהמקובל: על אף שהמוכר אמר 'קונם שאיני פוחת לך מן הסלע' והקונה אמר 'קונם שאיני מוסיף לך על השקל' – "שניהם רוצין בשלושה דינרין".

הסבר זה לדין נדרי זירוזין מבאר גם את המשך דברי הר"ן:

ונראה דבשאין מעמידין ודעתן היה לשלשה דינרין, מוכר יכול ליתנו בפחות משלשה ולוקח יכול ליתן בו יותר משלשה, שכיון שמשמעות הנדר אינו אלא לזרז, אף על פי שהסכימו בלבם לג' דינרים דברים שבלב הוו. ומיהו אין המוכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח רשאי ליתן בו סלע, שהרי עיקר משמעות נדרים אינו אלא לכך. [ר"ן כא. ד"ה גרסינן]

לדברי הר"ן, המוכר אינו רשאי למכור בשקל והלוקח אינו רשאי לקנות בסלע[2]. דין זה טעון ביאור: סכומים אלו כלל לא נאמרו בנדר, ואם כן מדוע חל איסור עליהם? על פי הסברו של השערי יושר, דברי הר"ן ברורים. מחשבת הלב אינה עוקרת את הדברים שבפה, ולכן הנדר חל, אלא ההקשר מלמד שיש לפרש את דבריהם באופן שונה: נדרו של המוכר מלמד על חוסר הסכמתו למחיר שקצב הלוקח, ונדרו של הלוקח מלמד על חוסר הסכמתו למחיר שקצב המוכר, ולכן ביחס לסכומים אלו חל הנדר[3].