במשנה בפרק שני נאמר:

יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה. כיצד, אמר 'הריני נזיר אם אוכל, הריני נזיר אם אוכל' ואכל, חייב על כל אחת ואחת. 'שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל' ואכל, אינו חייב אלא אחת. [משנה יז.]

המשנה פותחת בחילוק בין נדר לשבועה, ולאחר מכן מביאה מקרה של נזירות. לאור זאת נחלקים הראשונים האם דברי המשנה "יש נדר בתוך נדר" אמורים רק לגבי נזירות או ביחס לכל נדר.

הר"ן [שם, ד"ה יש נדר] כותב שדברי המשנה אמורים לגבי נזירות בלבד, "וקרי ליה להאי גוונא נדר בתוך נדר, לפי שהנזירות שניה היא חלה בתוך זמן הראשונה, אלא שאי אפשר לו שימנה אותה עד שימנה את הראשונה". בהתאם לכך פוסק הר"ן:

הלכך נקטינן דכי היכי דאין שבועה חלה על שבועה לחייבו ב', כך אין נדר חל על נדר, ואם אמר 'קונם עלי ככר זה, קונם עלי ככר זה', אינו חייב אלא אחת. דכי תנא יש נדר בתוך נדר, דוקא למנות שתי נזירות הוא דאמרינן כדכתיבנא. [ר"ן יח. ד"ה הלכך]

לדבריו, כשם ששבועה חלה על שבועה כך נדר אינו חל על נדר.

הריטב"א חולק על פירוש זה:

איכא מרבנן ז"ל סבירא להו, דכיון דנקיט תנא רישא דיש נדר בתוך נדר בנדר של נזירות ולא נקיט ליה בנדרים דעלמא... דדדוקא בנדרי נזירות הוא שהנזירות חל על הנזירות, כדילפינן בפרק קמא מנזיר להזיר, אבל בנדרים דעלמא אפילו בנדרי איסור, אין נדר חל על נדר כשם שאין שבועה חלה על שבועה... והאי פירושא ליתיה, דכיון דנדרים דעלמא דמו לנדרי נזירות דהוו איסור חפצא, ולא דמו לשבועות דאינון איסור גברא, היכי שבקינן למילף נדרים מנזירות וילפינן ליה משבועות... וגזרת הכתוב הוא באיסור חפצא לחול זה על זה אף על גב דהוו חד מינא. [ריטב"א ו. מדפי הרי"ף ד"ה כיצד]

לשיטתו, כשם שנזירות חלה על נזירות כך נדר חל על נדר.

במחלוקת זו נחלקים גם הרמב"ן והרשב"א: הרמב"ן [שבועות כ: ד"ה ה"ג בעיקר] נוקט בשיטת הריטב"א, והרשב"א [נדרים יז. ד"ה יש נדר] נוקט בשיטת הר"ן[1].

מחלוקת זו משפיעה גם על דין 'נדר על שבועה', כגון הנשבע שלא יאכל כיכר מסוים ולאחר מכן אומר 'קונם עלי כיכר זה'. לפי שיטת הרמב"ן והריטב"א, שנדר חל על נדר, מסתבר שנדר חל גם על שבועה[2]. לעומת זאת, הרשב"א, הסובר שנדר אינו חל על נדר, טוען שנדר אינו חל על שבועה:

במה שנאסר מעצמו, כגון שנאסר אותו הכיכר בשבועה, ואחר כך אסרו עוד על עצמו בנדר, שיש מן הראשונים נוחי נפש שאמרו שבדבר זה חל בקיום מניעתו... אבל כבר ראיתי שאין כן דעת רבני הצרפתים, ולהם דעתי נוטה. וכמו שהוכחתי ובררתי יפה יפה גבי משנת 'יש נדר בתוך נדר, ואין שבועה בתוך שבועה. כיצד הריני נזיר אם אוכל, ואכל, חייב על כל אחת ואחת', כלומר צריך לימנות שתי נזירות. אלמא, מדנקטיה במנין נזירות, ולא נקט לה באומר 'הרי עלי ככר זה הרי עלי ככר זה' ואכל לוקה שתים, שמע מינה דלא משכח לה בנדרים עצמן, אלא במנין נזירות. [שו"ת הרשב"א ח"ד סי' סו][3]

לשיטתו, נדר חל רק על דבר היתר, ולכן הוא אינו חל על דבר האסור בלאו הכי מחמת השבועה.

לר"ן שיטה שונה:

ואפשר גם כן, שכשם שהנדר חל על השבועה לבטלה כך הוא חל לקיימה, שהנשבע שלא יאכל ככר זו וחזר ואסרו עליו בקונם ואכלו חייב שתים. וכן בדין, אם לבטל הן חלין לקיים לא כל שכן, ומההוא טעמא גופיה דכתיבנא, דכיון דשבועות ליתנהו אלא איסור גברא, כי אמר קונם מיתוסף ביה איסור חפצא, אבל אין השבועות חלות על הנדרים לא לבטל ולא לקיים, שאם אסר על עצמו כיכר וחזר ונשבע עליו שיאכלנו פשיטא שאינו רשאי לאכלו, וכן נמי נשבע עליו שלא יאכלנו אינו עובר אלא משום בל יחל. [ר"ן יח. ד"ה הלכך]

לשיטתו, אמנם נדר אינו חל על נדר אך נדר חל על שבועה, שכן נדר אינו חל על איסור חפצא (הואיל והנדר הנוסף אינו מחדש דבר), אך הוא חל על איסור גברא. בהתאם לכך, הואיל ושבועה היא איסור גברא – כדברי הגמרא [ב:]: "לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא" – נדר חל על שבועה.

לאור שיטות אלו, יש לדון האם נדר חל על איסורי התורה. הרמב"ן, הסובר שנדר חל על נדר, כותב שמטעם זה נדר חל גם על איסורי תורה:

וכן 'לאסור את המותר ולא להתיר את האסור' אין ראוי להזכירו בנדרים, לפי שהן חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, והאומר בנדר 'סוכה שאני עושה', 'תפילין שאני מניח', אסור, ואף על פי שעובר על מצות עשה. וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור אף על פי שמבטל מצות לא תעשה. וכן הן חלים בקיום לא תעשה, כגון שנדר שלא לאכול נבלה, ממה ששנינו 'יש נדר בתוך נדר' וכו'. נמצא שהנדר חל לאסור את האסור, ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לעבור עליו, אלא שאינם חלין לעבור בידים על לא תעשה. [רמב"ן במדבר ל, ג][4]

לעומת זאת, הרשב"א הסובר שנדר אינו חל על נדר, כותב שנדר אינו חל על איסורי התורה:

בנודר להימנע מן העבירה, בזה היה אפשר, כגון שאמר 'נבלה עלי', או 'חמץ עלי', כלומר יהא עלי באיסור, וגם בזה אינו, כי אין הנדרים חלים על המצוות כלל, לא על עשייתן ולא על קיום מניעתן, בכל מה שאסרה תורה ושנאסר מאליו. [שו"ת הרשב"א, שם]

בעניין זה נחלקו גם רש"י ותוספות: רש"י [שבועות כ: ד"ה ה"ג סד"א] סובר כשיטת הרמב"ן, ש"הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות". לעומתו, תוספות [שם, ד"ה דכי] סוברים כשיטת הרשב"א, שנדר לקיים איסור אינו חל משום ש"אין איסור חל על איסור".

כאמור, לר"ן שיטה שלישית, על פיה נדר חל רק איסורי גברא ולא איסורי חפצא. רבי עקיבא איגר טוען, כי לשיטתו לגבי חלות הנדר קיים חילוק בין איסורי התורה השונים:

ודעת הר"ן לחלק, דעל דבר האסור בעצמותו, כגון נבילה וכדומה, אין נדר חל, דאין איסור חל על איסור, דמעיקרא היה האיסור על החפץ. אבל בנשבע שלא יאכל ואחר כך אמר קונם האכילה עלי חייל, דמעיקרא לא היה האיסור על החפץ אלא על גופו דלא יאכלנו, וכן באומר אכילה דיום הכיפורים עלי קונם, עי"ש. [רבי עקיבא איגר יו"ד סי' רטו]

על פי דבריו, נדר אינו חל על איסור נבלה, משום שזהו איסור חפצא, וחל על איסור אכילה ביום הכיפורים, משום שזהו איסור גברא[5].

מן האמור עולה, שלפי הר"ן והרשב"א חלות הנדרים דומה בגדריה לחלות איסורי התורה: כשם ש"אין איסור חל על איסור", כך נדר אינו חל על נדר; אלא שנחלקו האם נדר חל על איסור גברא. לעומת זאת, משיטת הרמב"ן והריטב"א עולה שהכלל "אין איסור חל על איסור" אינו קיים לגבי נדרים, ולכן הם חלים על נדרים, על שבועות ועל איסורי התורה.

ייתכן ויש לבאר את שיטת הרמב"ן והריטב"א על פי דברי הרמב"ן [במדבר, שם] – המבוססים על תורת הסוד – כי הנדרים שייכים לספירת הבינה, הגבוהה מהספירה המיוחסת לשבועות ולשאר איסורי התורה. על פי זה ניתן לבאר, כי הכללים ההלכתיים המגבילים את חלות איסורי התורה (כדוגמת "אין איסור חל על איסור") אינם שייכים לנדרים; נדרים שייכים לרובד אחר, גבוה יותר, בו לאדם יש חופש מוחלט לנדור ולהחיל חלויות "ככל היוצא מפיו", ללא סייגים וללא הגבלות.

בספר החינוך מופיע הסבר שונה מדוע נדר חל על נדר:

וכן מן הטעם הזה אין שבועה חלה על שבועה ונדר חל על נדר, שהרי בשבועה כיון שנכנס האדם בעצמו במחיצת הקיום כמו שאמרנו, אפילו יכפול הדיבור אלף פעמים שהוא נכנס שם, כניסת גופו במקום אחד בפעם אחת היא נעשית, ואין זה אחר מיכן אלא ככופל דברים לבטלה. אבל הנדר שהוא כמקבל על עצמו להיות לו דבר המותר כאילו נאסר, בכל עת שהוא שונה בקבלתו מוסיף על עצמו איסור אם יבטל קבלותיו, ולפיכך הוא חייב על כל אחת ואחת. [ספר החינוך מצוה ל]

בביאור דבריו נראה, שבשבועה האדם "אסר נפשיה מן חפצא", ולכן לאחר שאסר עליו חפץ מסוים בשבועה, אין משמעות לכפילת דבריו בשבועה נוספת. לעומת זאת, בנדר האדם "אסר חפצא עילויה" – האדם מגדיר חפץ מסוים כאסור מבחינתו, והוא מחויב להישמע לאמירתו. בשל כך, אם הוא נודר וחוזר ונודר, עליו להישמע לכל אחת מקבלותיו, ולכן הוא עובר על כל אחת מהן.

מדברי החינוך עולה כי – בניגוד לתפיסה המקובלת – נדר אינו חלות אלא התחייבות ואופן התייחסות: האדם אינו מחיל חלות ממשית על החפצא, אלא הוא "כמקבל על עצמו להיות לו דבר המותר כאילו נאסר", כלומר הוא מחייב את עצמו בהתייחסות מסוימת לאותו החפץ. בשל כך, יש משמעות לכל קבלה וקבלה[6].

בשולי הדברים נעיר, כי רבי שמעון שקופ [בחידושיו למסכת נדרים סי' יד] משתמש בהבחנה זו בין חלות להתחייבות בביאור השיטה שרק בנזירות "יש נדר בתוך נדר". לפי דבריו, לעומת נדרים, שבהם האדם מחיל חלות על החפצא, יסוד הנזירות הוא בקבלת האדם על עצמו את ניהוגי הנזירות. בשל כך, בנדרים אין משמעות ל'נדר בתוך נדר', הואיל ולאחר שהחלות חלה אין משמעות להחלתה פעם נוספת, ורק בנזירות יש לכך משמעות[7].