במשנה בפרק שני נאמר:

קונם שאיני ישן, שאיני מדבר, שאיני מהלך, האומר לאשתו קונם שאיני משמשך, הרי זה בלא יחל דברו. שבועה שאיני ישן, שאיני מדבר, שאיני מהלך, אסור... זה חומר בשבועות מבנדרים. וחומר בנדרים מבשבועות כיצד? אמר 'קונם סוכה שאני עושה', 'לולב שאני נוטל', 'תפילין שאני מניח', בנדרים אסור בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצוות.

[משנה טז.]

המשנה מבארת שקיים "חומר בשבועות מבנדרים": שבועות חלות גם על דבר שאין בו ממש, ואילו נדרים אינם חלים אלא על דבר שיש בו ממש[1]. כמו כן, קיים "חומר בנדרים מבשבועות": נדרים חלים גם כאשר יש בכך ביטול מצוה, ואילו שבועה אינה חלה כאשר יש בכך ביטול מצוה.

הר"ן כותב בביאור טעם החילוק בין נדרים לשבועות לגבי דבר שאין בו ממש:

שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש, משום דמיתסר גברא הוא שלא יעשה כן, ואיהו אית ביה ממש. מה שאין כן בנדרים דמתסר חפצא הוא, הילכך אי לית ביה מששא לא אסר מידי. [ר"ן יג: ד"ה שהנדרים, וד"ה מה שאין]

לדבריו, דין זה מבוסס על הבחנתה היסודית של הגמרא בתחילת המסכת בין נדרים לשבועות:

וליתני כינוי שבועות בתר נדרים? איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה, תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא. [נדרים ב:]

חלות הנדר היא על החפצא – "דמיתסר חפצא עליה", ואילו חלות השבועה היא על הגברא – "דקאסר נפשיה מן חפצא". בשל כך, נדר יכול לחול רק על 'חפצא' – דבר שיש בו ממש, ואילו בשבועה אדם יכול לאסור עצמו גם בדבר שאין בו ממש[2].

טעם החילוק בין נדרים לשבועות לגבי ביטול מצוה, נידון בדברי הגמרא:

רב כהנא מתני אמר רב גידל אמר רב, ורב טביומי מתני אמר רב גידל אמר שמואל: מנין שאין נשבעין לעבור על המצות, תלמוד לומר 'לא יחל דברו' – דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים. מאי שנא נדר דכתיב 'איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו', שבועה נמי הא כתיב 'או השבע שבועה לה' לא יחל דברו'? אמר אביי: הא דאמר הנאת סוכה עלי, הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה. [נדרים טז:]

הר"ן מבאר את דברי אביי:

הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מסוכה – כלומר, סברא הוא ד'לה'' לא קאי אשבועה אלא א'כי ידור נדר', משום דנדר בדין הוא שיחול על דבר מצוה, לפי שהוא אוסר על עצמו הנאת סוכה, שלשון נדר כך הוא ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו. אבל לשון שבועה היינו שלא אשב בסוכה, ולא כל הימנו להפקיע עצמו ממצות סוכה שהוא מצווה בה. [ר"ן שם, ד"ה הא דאמר]

לפי הסברו, אדם אינו יכול להחיל על עצמו איסור המבטל ממנו מצוה שהוא מחויב בה, ולכן שבועה לבטל מצוה אינה חלה. לעומת זאת, כאשר מחיל איסור על חפץ מסוים – אין מניעה מהנדר לחול גם אם כתוצאה מכך האדם אינו יכול לקיים את המצוה המוטלת עליו.

כדברים אלו כותב גם הרמב"ם:

ומפני מה נדרים חלים על דברי מצוה, ושבועות אין חלות על דברי מצוה? שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר הדבר הנדור על עצמו. נמצא הנשבע לבטל מצוה אוסר עצמו, וכבר עצמו מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה. והאוסר דבר זה בנדר, זה הדבר הוא שנאסר, ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני. [הל' נדרים פ"ג ה"ז]

על פי זה נראה שדין זה אינו נובע מהבדל עקרוני בין נדר לשבועה, אלא מכך שהם מתייחסים לדברים שונים – הנדר לחפצא והשבועה לגברא. ואכן, הרא"ם טוען שכאשר האדם מחיל נדר על עצמו לבטל מצוה, הנדר אינו חל:

והא דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, הא מוקמינן לה לקמן במי שתלה האיסור בחפץ, דאמר ישיבת סוכה עלי, דאינו נראה כמבטל מצוה. אבל קונם שלא אשב בסוכה לא חאיל, שנראה כמבטל מצוה מאחר שתלה האיסור בעצמו. [שיטה מקובצת טו: ד"ה והא]

אמנם, בשו"ת מהרי"ט מובאת תשובת מהר"י בסאן הטוען שלמסקנת ההלכה נדר אינו חל גם כאשר האדם מחיל נדר על גופו לבטל מצוה:

דהווה אמינא דבנדרים גופייהו כי האי גוונא, כגון האומר 'קונם פיו קורא את שמע', 'קונם רגליו נכנסות לסוכה', דלא חייל... אבל בתר דגלי קרא בנזיר הא נמי חייל אדבר מצוה, כדמשמע מדברי התוס' בדיבור שלאחר זה, דבנדרים דכל ענין שחל על דבר הרשות חל על דבר המצוה. [שו"ת מהרי"ט ח"א סי' נד]

נראה שלפי דברי מהר"י בסאן, ההבדל בין נדרים לשבועות אינו נובע רק מכך שהם חלים על דברים שונים (נדר על החפצא ושבועה על הגברא), אלא מאופיים השונה, בעטיו שבועה אינה יכולה לבטל מצוה ואילו בכוחו של נדר לעשות זאת.

הבנה זו עולה מדבריו של הרמב"ן, המבאר את עומק החילוק בין נדרים לשבועות:

וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי, אמרו 'מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך אם אעזבך'. והסוד, כי השבועה מלשון שבעה, כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והנה כל נדר לה' וכל הנשבע בו. [רמב"ן במדבר ל, ג]

הרמב"ן מחלק באופן עקרוני בין נדרים לשבועות, ועל פי זה הוא מבאר מדוע נדרים חלים לבטל מצוה ואילו שבועות אינן חלות לבטל מצוה[3]. מכאן שלשיטתו הבדל זה נובע מאופיים השונה של שני האיסורים[4].

על פי האמור עד כה, ניתן להציג שתי תפיסות בביאור ההבדל בין נדרים לשבועות:

א.חלות האיסור בנדרים ובשבועות דומה, אלא שבנדרים האיסור חל על החפצא ובשבועות על הגברא.

ב.אלו שתי חלויות איסוריות שונות: בשבועות זהו איסור המופנה כלפי האדם (כשאר איסורי התורה), ואילו בנדרים זו חלות המופנית כלפי החפצא ומשנה אותו.

אמנם, ניתן להציע דרך שלישית, על פיה החילוק בין נדרים לשבועות עמוק יותר: בנדר קיימת חלות של איסור, ואילו בשבועה אין חלות של איסור (לא על הגברא ולא על החפצא) אלא רק דיבור שאסור לעבור עליו. על פי דרך זו, האיסור לעבור על הנדר נובע מחמת החלות שנוצרה[5], ואילו האיסור לעבור על השבועה הוא מחמת האיסור לעבור על השבועה.

בהבנה זו נוקט המהרי"ט:

וכך נראה לי בירורן של דברים, דשלושה חלוקי איסור הן: נדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות על האדם הנודר. ושבועה איסור גברא הוא, דאסר נפשיה מן חפצא, אבל אין גופו של אדם נתפס בה, והא דקרינן ליה איסור גברא היינו דאילו היה חל איסור השבועה על החפץ היה נאסר בין לעצמו בין לאחרים, כי הני דאשכחן בנדרים שאדם יכול לאסור את שלו בקונם על אחרים, מה שאין כן בשבועות דאילו אסר נכסיו על אחרים בשבועה לאו כלום, להכי אמרינן דלא חייל אלא אגברא דאסר נפשיה מן חפצא, ומכל מקום אין האיסור חל על גופו של אדם. ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן, וממילא נאסר ואין צריך לאסור עצמו על החפץ. [שו"ת מהרי"ט ח"א סי' נג]

המהרי"ט מבאר כי לשון הגמרא לגבי שבועות "דאסר נפשיה מן חפצא" אינה כפשוטה: בשבועה האדם אינו מחיל חלות איסור על עצמו, אלא מתחייב בשבועה שלא לעשות מעשה מסוים, וממילא הוא נאסר בעשיית מעשה זה.

נראה כי הבנה זו שנויה במחלוקת הראשונים בדין התפסה בשבועה. רש"י [שבועות כ. ד"ה והוא שנדור] סובר שדין התפסה בשבועה כדין התפסה בנדר. לעומתו, הרי"ף [שבועות ח.] סובר שיש התפסה בנדר אך אין התפסה בשבועה. הר"ן מציע שהחילוק נובע מכך שנדרים הם איסורי גברא ואילו שבועות הן איסורי חפצא:

וכי תימא לרבא היינו טעמא משום דהתפסה שייכא בנדרים ולא שייכא בשבועות, משום דנדרים איסור חפצא נינהו וכי מתפיס כיכר בדבר אחר שנדר עליו ואומר 'זה כזה' שפיר חלה התפסה משום דאיסורא אחפצא רכיבא, אבל מי שנשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ואמר זה כזה אין בדבריו כלום, דאיסורא לא חייל אקמא כלל אלא אגברא. [ר"ן, שם]

הר"ן דוחה הסבר זה:

אכתי לא סגי, דתינח כי האי גוונא, אבל מאן דשמע חבריה דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ואמר איהו 'ואנא נמי דכוותך', בכהאי גוונא שפיר מתוקמא התפסה דגברא אגברא, ואפילו בכהאי גוונא כתב הרב אלפסי דלא חיילי, ואמאי לא גמרינן לה מנדרים כי היכי דגמרינן ידות מינייהו. [שם]

לטענת הר"ן, הסבר זה מבאר מדוע בשבועה לא ניתן להתפיס בחפצא, אך אין בכך ביאור מדוע לא ניתן להתפיס בגברא, על אף שחלות השבועה היא על הגברא[6].

בהמשך דבריו הר"ן מציע הבנה שונה, על פיה גם התפסה בגברא אינה שייכת בשבועות:

עוד אפשר לי לומר שאף התפסה דגברא אגברא אין לה עניין, שהאומר 'זה כזה' אין לו עניין אלא בדבר שתואר חל עליו, כגון קדושה או איסור, אבל הנשבע שלא לאכול דבר פלוני אין שם תואר חל עליו כדי שיוכל חבירו להתפיס בו ולומר אני כמוך... ועדיין אני חוכך להחמיר ולומר דאי שמע חבריה דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ואמר איהו ואנא נמי דכותך דבכי האי גוונא מתפיס בשבועה שבועה, ושלא כדברי הרב אלפסי ז"ל. [שם]

בדבריו אלו מציע הר"ן שגם התפסה בגברא אינה מועילה בשבועה, משום ששבועה אינה מחילה איסור, אלא האדם נאסר בכך כדי שלא לעבור על שבועתו. אמנם, הר"ן אינו מכריע בעניין זה, ונראה שספקו תלוי ביסוד איסור שבועה: האם היא מחילה איסור ממשי על גופו של הנשבע, או רק גורמת לאיסור בעשיית המעשה כדי שלא לעבור על השבועה.

לסיום נציין שעל אף הבחנתה של הגמרא בין נדרים לשבועות, "נדרים דמיתסר חפצא עליה... שבועות דאסר נפשיה מן חפצא", מדברי חלק מהראשונים עולה שתתכן מציאות של שבועה על החפצא.

תוספות כותבים:

בפרק ב' דנדרים פריך, מאי שנא נדר דכתיב 'כי ידור נדר לה'', שבועה נמי הכתיב 'או השבע שבועה לה'', ומשני 'הא דאמר ישיבת סוכה עלי, הא דאמר שלא אשב בסוכה', משמע דבנדרים לפי שאוסר סוכה על עצמו ראוי שיחול הנדר שאוסר הסוכה עליו כקרבן וסוכה אינה מצווה לעשות מצוה, אבל שבועה שאוסר עצמו על הסוכה אין השבועה חלה דמשועבד הוא לעשות מצוה. ותימה, אם כן מה חומר יש בנדרים מבשבועה, שבועה נמי חיילא כהאי גוונא כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה דאסר חפצא עליה, דבאסר חפצא עליה חלה נמי שבועה, כדאמר בשילהי פרקין ובפרק ד' נדרים גבי שבועת שוא: 'באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר'. והדאמר בריש נדרים 'איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה ולאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא', היינו דהוי נמי כהאי גוונא דאסר נפשיה מן חפצא, אבל נדרים וחרמים אינן אלא בענין דמיתסר חפצא עליה. [תוס' שבועות כה. ד"ה מה]

לדבריהם, חלות הנדרים היא על החפצא בלבד, ואילו שבועות יכולות לחול גם על הגברא וגם על החפצא[7].

כמו כן, בדברי הרמב"ם מבואר שתתכן שבועה האוסרת אחרים:

אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן ראובן פטור שהרי הוא אנוס ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו, שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו וכן כל כיוצא בזה.

[הל' שבועות פ"ה ה"ד]

נראה מכך, ששבועה אינה רק איסור על הגברא הנשבע[8]. האחרונים האריכו בביאור שיטה זו, אך אנו לא נעסוק בכך במסגרת זו.